לך.

אתה חושב שיש דבר כזה, אהבה?
אהבה שסוחפת אותך, שמעלה חיוך על שפתיך? אהבה גדולה כל כך
שיכולה לספק אותך למשך חודשים? אהבה שמעניקה לך יותר כוחות
ויותר עוצמה מאשר כל דבר בעולם?
כי אני לא יודע.
אני רוצה שהאהבה תבער בי. שנים אני רוצה, שנים שאני משתוקק
למגע האהבה על שפתי הצמאות. שנים של ציפייה לך שתבוא. מחכה,
ממתין. לא מתייאש.
אבל לפעמים אני קרוב לייאוש. קרוב לשלב, שבו אני ארים ידיים
ואגיד לעצמי, שבעולם הזה אין אהבה. בעולם זה אין מקום לאהבה.
האהבה האמיתית מתה מזמן, לא נשאר ממנה זכר.
ועכשיו הרגש הזה צף בשנית. עולה מעלה, אט אט, קורע את כל
ההגנות שהצבתי נגדו. שובר את ההפי פייס שלי. כבר אין לי כח
לחייך. אין לי כח לחשוב שאולי יהיה טוב.. כי אני באמת חושב שלא
יהיה טוב. פשוט לא.
איך יכול להיות טוב?
טוב בעולם שאין בו אהבה?

ואולי אני בכלל סתם מרחם על עצמי?
סביר להניח שכן. אני חושב שאני כל כך מסכן, כל כך עצוב לי,
למרות שאני יכול לעשות כל כך הרבה כדי לשנות את המצב. אבל אני
פוחד.
כי היה מישהו. גם עכשיו יש. אבל אין לי את האומץ לקום ולעשות
משהו בעניין. אם רק היה לי את האומץ,
רק טיפה אומץ,
אולי כבר היה משהו.
רק שאני עם ההערכה העצמית הנמוכה עד מאוד שלי, ישר בטוח ש"כולם
לא יקרה. מי כבר ירצה אותי? והוא בטוח לא רוצה. הוא יכול להשיג
הרבה יותר טוב".
אבל זה נכון. הם יכולים להשיג הרבה יותר טוב.
ולמה זה תמיד ככה?! למה הם לא יכולים לרצות אותי חזרה. לא הם.
הוא. עכשיו זה הוא. כרגיל,
זה הוא.
והתיסכול הזה שבי כל כך מציק. אבן, פשוט אבן שתקועה לי בגרון.
תקועה ולא זזה.
ופאק! אני רוצה שהיא תעוף כבר.

למה זה צריך להיות קשה כל כך? מתוסבך כל כך?!

אולי זה ככה. קשה.
החיים פשוט קשים,
סביר להניח.

אבל הכי קשה לי להיות לבד. הכי קשה. גאד,
אני כל כך רוצה מישהו לחבק בלילה. מישהו לישון איתו,
לקום איתו בבוקר.
הכי רוצה.
וזה באמת יביא לי אושר לחיים. נקודת אור קטנה בתוך ענן של כהות
(אני מקווה לפחות).

אני רוצה מישהו שאני אוכל להיות איתו כשעצוב,
לחבק כשאני לבד.

מישהו שאני אדע שהוא יהיה שם בשבילי,
מישהו שיביא לי אהבה לחיים.

ואני מניח שכולם רוצים את זה.
לפחות הרוב...
כאילו,
בטוח יש שם אחד. אני יודע שיש שם אחד.
גם עכשיו,
יש לי אחד שאני רוצה. אחד מאוד ספציפי,
אחד מיוחד. בשבילי לפחות.

אבל שוב,
למה שהוא ירצה אותי?
דווקא אותי מכל האנשים?

בעצם... אולי כן,
אולי הוא כן רוצה. אני לא יכול לדעת, זה בטוח.
ואין לי את האומץ לשאול.
מילא לשאול,
להגיד משהו.

די.
זה פשוט באשמתי.
אולי באמת אני צריך להגיד לו משהו.
אבל מה כבר אני יכול להגיד?

נו, שיהיה.

רק ששוב...
אם רק הייתי יכול ללכת עכשיו למטה עם מישהו.
לחבק אותו,
לראות אותו שניה לפני שהוא נרדם
ולראות אותו שניה אחרי שהוא מתעורר.

2 שניות,
כל כך מיוחדות.
כל כך אינטימיות.

רק שאני לא יכול.
כי גם היום אני אלך לישון לבד.
וגם מחר,
סביר להניח.