כשברק נוצר, הוא פוגע בשמים. השמים נפצעים, ובכאבם מתחילים
לזעוק ולדמם


נולדתי בליל גשם, ברקים ורעמים. הלילה היה קר וקשה ומנוכר- ככל
לילות ינואר.
נולדתי בחושך, בשעה הקטנה ביותר של הלילה.
יצאתי מחושך פנימי לחושך חיצוני.
כשנולדתי, האפלה עטפה אותי ואת כל איברי.
כך הוא: כל ילידי הלילה- ללילה נולדו הם.


ריח של גשם מחזיר אותי למציאות, כמו תמיד, כשאני נרדמת אל תוך
עולמות שאינם שלי עוד.
תמונת ההאפלה של החוץ מעסיקה את מוחי. השמים עומדים בכחול
אפרפר וכהה עטוף בעננים. העצים מתנודדים קלות בצללים שחורים
כעין שדים. הכל כמו נצפה מפילטר כחול. כה אפל, הלילה מוצץ את
האור, מנקז את כוחותיו האחרונים של היום שזה עתה מגיע לסיומו.
ענן גדול ושחור כעין שד של יום הדין מוריד צל על העולם.
עוד מעט יתחילו החצוצרות והבזקי האש לבתר את השמים ולרטש את
היקום...


כבכל יום, יושבת הילדה וקוראת ספר. ישיבתה מכופפת, כעין אדם
הסוחב על כתפיו כאב. שיערה, שחור וסמיך כלילה, מחליק על כתפה
השמוטה ותלתל אחד סורר נוגע-לא נוגע לו בקצה עינה האפורה
והגדולה הזזה ורצה מאות לאות ומדלגת בין המילים. אצבעות דקות
ולבנות הופכות עמוד ועל תווי פנים חדים במקצת נמשחת הבעה סוערת
קמעה, או שמא הבעה תמימה ולא מבינה, כיצד רוע מסוג זה יכול
להתקיים בעולם. ציפורניה חופרות באצבעותיה בין מילה למילה,
מזיבות טיפות דם כהות ומתוקות מקצות האצבעות, המכתימות מדיי
פעם את קצווי העמוד. היא שולחת את אצבעה,  עירומה ולבנה אל עבר
שפתיה, ולשונה מלקקת קלות את דם-האדם הנושר מקרבה. דפיקות הרוח
על החלון מסבות את דעתה.
ליל חורף הוא זה, קר ושוקט, כשקט שלפני הסערה. אין היא נותנת
דעתה על זאת, מעדיפה היתה להתעמק בספרה ולהתחמק מהחורף בשנתה
המדומה.
טעם הדם בפיה מעורר בה נשכחות. צבעו, מרקמו, כולם כאחד כמו גם
הרעשים העמומים העולים מנשמתה מזכירים לה שזהו חורף, נרקמים
בנשמתה וצובטים ומחזיקים בה.


בחורף לעולם אדמם


האם זהו הגל הבא לקחת אותי עמו? אני שומעת את פעימות ליבו, הן
לוחצות בי כאילו רצו למחוץ את לבי איתן. הנה, אשמורת הלילה
הגיעה, מתגנבת לה מן הפינה כאורבת. הירח מאיר ומקרר את האוויר.
רוחות רעות נושבות הערב, הלילה שקט מדיי.
אם אכן יש מישהו, השומע את מחשבותי: זהו זמנך.


השעה היא אחת ואין אחרת ממנה. עוד אחת מהשעות הסהרוריות
המהלכות על קצות אצבעותיהן על גבינו, מורגשות ולו במעט, בזמן
שזוחלות הן בגרוננו ונועצות ציפורניהן בנו. הלילה שחור, עוטף,
חונק. דממה אפלה מתנוצצת אל מעבר לחלון. הבתים מצטופפים בשורות
כדי לצפות בכוכבי-האש המתנגנים אל תוך עיננו השוקקות
ומעוטות-היכולת, כמנסים להתעמת חזיתית עם העלטה העוטפת אותם,
שכרון החושים המכסה אותם בבת אחת, כבנשף מסכות ימי-ביניימי.
קול החצוצרות נשמע בראשי. הירח, שקט, בוזק אורו הלבן על
הבניינים השחורים והקרים.


טיפת גשם יחידה נושרת מהחלון ונוחתת הישר אל שפתיה המוכתמות
בדם. היא מלקקת את התערובת משפתיה ומעבירה לשון פעם אחת
ואחרונה אל פצעה, לפני שמורידה את אצבעה, חזרה אל עמודי הספר,
המוכתם באודם מנצנץ. את אצבעה השניה מעבירה על קצה העמוד,
ונשרטת. מעטה השקט נפרץ.
הילדה זורקת את הספר ואישוניה מתכווצים לשתי סיכות לשמע הצליל
החולף. היא מכבה את האור הנכפה ונותנת לחשכה להשתחרר בחדר
הבודד והקר. היא מושכת את רגליה אל חזה הדואב ומחבקת אותן,
רועדת קמעה. בינות הצללים השחורים, פניה וידיה הלבנות זוהרות
כניאון בחשכה, לאור קלוש של ירח, החודר מהחלון.
היא עוצמת את עיניה ונותנת לעצמה להרגיש את גופה נטמע בחשכה
הסובבת אותה.


בלילה תוולדי ובלילה תמותי


טיפה בודדה נוטפת לתוך עיני, ואצבעי, נוקשה מקור, מורמת לנגבה.
אישוני מורמים אל החוץ, שם טפטוף גשם בתול מתחיל לצבור כוחו.
קולו מבקע את השקט בצליל מונוטוני ובלתי נפסק. חלש, אך מתמיד,
כמו פעימות לבי, כמו פעימות אור הירח הפוזר דעתו ואורו עלינו
הערב. החושך מתפרס בדממה אל תוך נשמותינו הערב. הערב, כל
נשמותינו פתוחות אליו, גליו מציפים אותנו, המשולים לספינה
טובעת בים.


אבל אני דווקא אוהבת את העלטה הזאת שעוטפת אותי, אני מרגישה
בטוחה בה, כמו במעטה של שמיכת פוך עבה ושחורה ואינסופית. חמה,
עוטפת אותי וזורמת מסביבי כמו נוזל סמיך וכהה.
אני משתלבת איתה, מזדווגת איתה, נהיית היא. בבגדים שחורים
ועינים שחורות ושיער שחור אני החשכה, אני האין, אני האבק שברוח
המתפזר ונכנס לעיני העוברים ושבים על פני; על פני- פני האבק
שלי, השחור שלי, גופי המתהלך ברחוב וידיו בכיסים ונבלע בחשכה
הבטוחה מכל, בריח רוח, אבק, לילה ודם.


הילדה התעלפה.
עיניה עצומות, שיערה גולש על פני הניאון החיוורות. טיפות טיפות
זולגות מאצבעותיה על פני הסדינים השחורים, מחשבתה כבויה. רוח
הלילה נטמעת בגופה, גומעת אט אט את דמה המנוקד בטיפות אור ירח
המשתקף, כבאבן חן אדומה. מים חודרים מן החריץ שבחלון ושוטפים
את עיניה הכבויות.


אשמורת, בת הליל, בואי למשכנך


עלפון חושים, הנה תפסתני, אתה, המרקד כמסכת מוות לבנה חסרת גוף
על רקע אינסוף שחור ועבה. איני מרגישה את עצמותי, אלא רק את
הקור המבזיק מקרבך, מקפיא לבבות ובשרים. ההרג נושב באוויר
הלילה, ריח דם וגוויה. הגשם משליט את מרותו הלילה. הכו בנחושת,
זהו הסוף.


האפלה סוחבת אותי עמה למשכן הלילה, הנה אני וגופי ברחוב וגופי
משליכני אל ביבי הזהב של החושך. נשימות נשמעות באוויר הקר,
נשימות של גשם, נשימות של דם. חיים באים לסיומם הערב, הם נמסים
בחשכה העוטרת אותם. אין עמי תוף, ועל כן אכה בעצמי. זהו הסוף.


עיני הילדה נפקחות ודם שמיים זב מעליהן. אישונים פקוחים
ואפורים ננעצים כשני שברי זכוכית בחתך הירח הנשקף מהחלון,
המנצנץ בעיניה. שתי דמויות עטופות בחשכה מתקרבות אל מפתן דלתה.
עיניה נעצמות, כאומרות תודה. הדמויות קופאות על עמדן ונושמות
את החשכה אל קרביהן. הגשם נוקש בחלון.
אשמורת נושמת נשימה אחרונה, וטעם הדם שעל שפתיה מצטרף אל חלבו
השחור של הלילה.


אמצו אותי לקרבכם, אני הוא הלילה