כשהכאב גדול מנשוא,
העייפות הנפשית מכה בך שוב
הדיכאון העמוק שנדמה שאתה שרוי בו רוב חייך
נכנס בך ללא רחם
אתה מרגיש שאתה רק רוצה לצעוק
לכולם
שיראו, אתה שם
אתה קיים, מרגיש ובועט
בוכה ושקט
אבל לאן שאתה לא מסתכל
אין איש שואל
"מה לך, נערי הפייטן, שלפתע כל כך נעצבת?"
וכל החברים שתמיד שם כשנעים
אף פעם לא נמצאים באותם רגעים
ואמא לא קיימת ואבא לא יבין
ואלה תגיד "הוא כזה עדין"
והחברה שתמיד רצית בגדר חלום
כי כשיש לידך מישהי אתה לא יכול לנשום
ומפחד מאהבה ומקנא באחרים
וציני לעולם, כי זו הדרך שלך להתמודד
עם הבדידות הנוראה שתוקפת אותך גלים גלים
לך תסביר לאנשים שנולדו רגילים מה זה לדלות רסיסים ושברים של
אושר מחייך
כדי לחייך, כאשר רוב החיים היית רגיל לחושך וזו גם המוזיקה
שאתה שומע, הסרטים שאתה רואה, והספרים שבהם אתה מרחיב את
האופקים הגם ככה מורחבים שלך.
כל הבלבול הזה שמציף אותי, שוטף, ממלא ומשאיר מאחוריו חורבן
ענק
שבא לך לצרוח, אתה מרגיש מחנק, נאנק, מחובק, עם עצמך, לבד,
תמיד.


story of my life.