זה מספר ימים שאני נח כאן על משכבי,
מוקף אדמה בוצית,
מטר אחד מלינוי, שזה הוא ביתה כבר למעלה משנה.
3 מטרים מעלי ניצבת מצבה מכוסה כמה אבנים ופרחים נבולים,
שמסתירים חריטה כבקשתי:
"חייתי בשבילך, מתתי בשבילך",
מעלייך, גם כן אבן חרוטה, שכמות הדמעות שניגרו עליה כבר יוצרים
סימני בליה.

בימינו אנו, אף אחד כבר לא מת מזקנה,
זה תמיד מחלה ממארת אחת או מחלה מסתורית אחרת.
אולי אנחנו צריכים להודות על שלא הלכת בכאבים,
אלא ברוגע, בשנתך, עצמת עיניים ולא פקחת אותן עוד.
את אותן העיניים שגרמו לי להתאהב בך מלכתחילה.
כחולות ועמוקות יותר מהים, גדולות ומחפשות כשל תינוק בן יומו.
תמיד כשמסתכלים במבט לאחור, מוצאים סימנים מקדימים למה שעתיד
לקרות,
כמו בקריאה שנייה של ספר מתח מוצלח.
60 שנות נישואין לא שכחת לכוון שעון, אולי ידעת שתרצי לישון
עוד קצת.
את שוכבת דוממה על המצעים הנקיים שהחלפת אתמול,
אני מחזיק את ידך הקרה ובוכה כמו תינוק,
מתפלל אל הלא נודע, שייתן לי איתך רק עוד יום.

ילדים הם שמחה, במיוחד אם יש מישהו שיכול לשמור עליהם.
כרם ומאי נוסעים היום לחופשת סופ"ש בצימר בצפון.
הם מצאו דיל מצוין, וכבר הרבה זמן הם רוצים לצאת לחופשה קצרה
שיהיה להם זמן לעצמם,
מה שמשאיר את אופק וצליל איתנו.
בגיל 58, אתה מרגיש צעיר, אבל הגוף חושב אחרת,
לינוי, אני והקטנים נוסעים ללונה פארק לחפש מתקנים שיסכימו
להעלות
בני 4 ו6 בליווי מבוגרים.
ביום שישי ביקרנו בספארי וראינו חיות כלואות שמשמחות ילדים
קטנים.
פעם שנאתי ילדים, עד שהם היו שלי,
לינוי תמיד אהבה אותם, לכן הסכמנו בסופו של דבר על שניים: כרם
ושחף,
לינוי התעקשה שננסה גם בת, הסכמתי.
גם מובן שהיא רוצה המשכיות לעצמה, וגם, מי יכול לסרב לחיוך
שלה?
כך נולדה בל.
מאז שהילדים שלנו עזבו את הבית, ללינוי ולי היה המון זמן
ביחד.
זהו הזמן שבשבילו אדם מתאמץ למצוא ולבחור את אהבת ליבו בגיל
צעיר.
אחרי שנגמרו כל מטלות גידול הילדים ותשלומי המשכנתא, נותר זמן
להתבודדות.
היום אני יודע שבחרתי נכון.

תוך כדי שאני פוקח את עיני, אני רואה את פניה של לינוי מול
שלי, במרחק קצר במיוחד.
חיוך בלתי נמנע נמתח על שפתי הרדומות.
התעוררתי לפני השעון המעורר,
זה קורה לי תמיד בימים בעלי משמעות,
ונדמה שהערתי גם אותה.
"מה השעה?"
"יש לך עוד כמה דקות"
ניגשתי להסיט את הוילון כך שהאור לא ייפול לעיניה.
לינוי מלמלה משהו בלתי מובן, וחזרתי לשכב לידה.
"הבאת את המצלמה?"
"היא תמיד עלי", היא באמת תמיד עלי.
כרם ושחף מיצו את החופש הגדול ומיהרו להיכנס לכיתות, כמה קומות
מעלינו.
ממרחק צילום בטוח אני שומע את לינוי מעבירה לבל תדרוך אחרון
לפני הכניסה לכיתה, בפעם הראשונה,
ועוד כמה דברים שמתערבבים ברעש ההמון שאני לא מצליח לקלוט.
לינוי נותנת לבל נשיקה במצח ומצביעה לעברי,
זה הסימן בשבילי להנציח את הרגע.

אחי פעם סיפר לי שדווקא באירוע הגדול, ואולי החשוב ביותר בחיים
שלך בכלל, ועד כה בפרט,
אתה עסוק בלארגן, לסדר ולהפעיל את המבצע הלוגיסטי המורכב הזה
שנקרא חתונה.
דווקא באותו היום, שתכננתם חודשים שהכול יפעל כשורה, שיזרום
חלק, וכולם ייהנו, ובמיוחד אתה ואשתך לעתיד, אתם עסוקים יותר
מכל.
מכל הערבוביה הזו ישנו רגע אחד בלבד, שהוא כולו שלכם, ובאותו
הרגע, כל העולם יוצא מפוקוס, ורק שניכם נמצאים במימד הזה.
לינוי מנתקת את השפתיים לאט, ראשונה, כמו תמיד, ובמכה אני מעכל
מה נחתם בינינו זה עתה.
כל הבלונים שהופרחו קודם, עדיין נראים רחוק בשמים, הדמעות על
לחיי כל הסבתות והאימהות כבר יבשות,
כאן מתחילים החיים האמיתיים.

"כבר מאוחר, אני צריכה ללכת, יש לי שיעור מחר על הבוקר", אבל
המבט בעיניים שלה מלא תחינה שאמצא פיתרון פלא, לעצור את הזמן
או אשכנע אותה להישאר בתירוץ אחר.
כמעט כמו כל ערב בחודש האחרון, לינוי ואני ראינו סרט במשרד שלי
אחרי שעת הסגירה.
למרות כל השעות האלה שבילינו יחד, כמעט ולא יצא לנו לדבר,
מעין קשר סבוך בשתיקה הדדית,
שנינו ידענו שכאן זה לא יקרה, לא בצבא.
לינוי הסתובבה עם הכיסא וחזרה מהר כאילו לומר משפט אחרון,
ונעצרה.
"לינוי, את פנויה בשישי בערב?"
"אתה יודע, שיש לי חבר"