אני רוצה שיהיה לי סיפור אהבה, אחד בטעם שוקולד מריר אוורירי
עם סירופ תות בפנים.
שוקולד מריר, בגלל שהרומן יתחיל במרירות, בתחושת החמצה, בחוסר
חיבה. האובייקט שלי יהיה אחד שכולם משתמשים בו, אבל הוא לא
באמת טעים להם, אחד ששמים בעוגות כדי שהן יצליחו.
נקודות האוויר הרבות, כמו הריבים, החללים האלה שבהן לא ניגע
אחת בשניה, שבהן ייעצר הזמן ונחפור בשינינו כדי להגיע שוב
למרירות הזאת, כי גם מגע מריר עדיף בשבילי על כלום.
והתות, התות האדום, המתוק, רגעי הרומנטיקה הדביקים, שניות של
שפיות שנראות כמו נצח אבל בעצם לא נזכור שהייתה קיימת, מתיקות
שהופכת את המריר ליותר כואב ומורגש, שוברת את השגרה החשוכה.
אבל תהיה אהבה. הרבה אהבה. כואבת, אבל אהבה.

לכל רומן אפשר להדביק שוקולד. יש רומן שוקולד חלב, עם הבחור
המתוק שכולן אוהבות וכל הבנים חברים שלו. זה שצבע העור שלו
מושלם, לא כהה ולא בהיר, אחד שנותן לך הרגשת מלכות.
יש רומן שוקולד לבן, הבחור העשיר, השחצן, זה שיגרום לך להרגיש
סוג ב'.
יש שוקולד אגוזים, מתוק מתוק אבל קשה, דורש מאמץ, נותן סיפוק.
כולן מחפשות משהו, ואני, רק אני רוצה שוקולד מריר אוורירי עם
סירופ בטעם תות.
מי יודע, אולי יום אחד איזושהי חברה תייצר שוקולד כזה.