הסתכלתי על הבקבוק. לא יודעת מה חשבתי. לא יודעת אם בכלל
חשבתי. פתחתי אותו, ולאט לאט התחלתי לבלוע. אחד, שניים. עוד
אחד ועוד אחד. לא יודעת כמה בלעתי. אולי 9, אולי 10.

חזרתי הביתה מבצפר. לא הרגשתי טוב. עברה עליי תקופה לא טובה.
"מה את עושה בבית?" אח שלי שאל אותי. הסתכלתי עליו והמשכתי
לחדר. הסתכלתי מסביבי. איפה זה?! התחלתי לחפש בכל החדר. לא
מצאתיי. יצאתי החוצה לאח שלי "יש לך אולי תרופה בשבילי? איזה
נורופן או אקמול או משו?" הוא הביא לי. חזרתי לחדר ונשכבתי על
המיטה. לא חשבתי על הרבה. חשבתי עליו. עליה. חשבתי על מה שהוא
עשה לי. חשבתי על החיים שלי. אם אני באמת שווה את זה. החלטתי
שלא. הלכתי למטבח והבאתי כוס מים. "למה את פה?" שמעתי. הפעם זו
הייתה אחותי. "עזבי אותי. די. נמאס!"
"יאללה יא פחדנית תעשי את זה כבר!" אמר לי הקול בראש. פתחתי את
הבבוק. היו שם רק חמישה כדורים. הרגליים שלי סחבו אותי. לא
יודעת איך הגעתי לשם אפילו. פתחתי את הארון של אמא. חיפשתי
בתרופות שלהם. בטוח יש פה משו. כל מה שרציתי זה לישון. אולי
אפילו לתמיד.

מצאתי את עצמי פתאום מול הארון תרופות. הסתכלתי על עצמי במראה.
הייתי חיוורת. העיניים שלי היו אדומות מבכי. אפילו לא שמתי לב
שבכיתי. הדמות במראה הסתכלה עליי במבט של
את-לא-שווה-כלום-אז-תעופי-מהעולם-הזה-כבר-יא-חתיכת-חרא.
פתחתי את הארון והוצאתי את כל התרופות לריצפה עד שמצאתי את זאת
שחיפשתי. חזרתי לחדר.  הסתכלתי על הבקבוק. לא יודעת מה חשבתי.
לא יודעת אם בכלל חשבתי. פתחתי אותו, ולאט לאט התחלתי לבלוע.
אחד, שניים. עוד אחד ועוד אחד. לא יודעת כמה בלעתי. אולי 9,
אולי 10. נשכבתי על המיטה והלכתי לישון. לא רציתי להתעורר. רק
לישון. השמיכה שלי כאילו חיבקה אותי. "זה כל מה שאני צריכה"
אמרתי לעצמי. "חיבוק חם. מישהו שיאהב אותי. אני לא כזה בנאדם
רע. אני רק רוצה שמישהו ייתן לי חיבוק חם".