מהכיכר הביתה, כל צעד כורע מתחת לתיק. טיפות גשם מתיזות אספלט
כל פעם שהן פוגעות בכביש, ויובלים של בוץ כמו הופכים את הנוף
הסדוק לטבע, למדבר שומם שנשטף פתאום. וגם אני, מטפס הרים במרחק
קצר מביתי, עוד מופתע מהחיוך שלה, ומה היה בו בכלל.
כשעמדתי וחיכיתי בתחנת הרכבת היא ניגשה בלי לומר דבר, רגע קצר
מאוד, הכניסה את עצמה לטווח המבט שלי, קטנה ורכה, כמו מתוך
השתדלות שלא להפריע לנוף החד של הרציף, נעה בגלישה איטית, שערה
הכהה אסוף ועיניה מוגנות במשקפיים. הייתי הראשון לומר, ובכל
זאת הייתי העונה -
הי! תהיה מופתע. מה אדם מופתע לטובה היה אומר? כמו ציפורים
שהופרעו מקטקוטן וניקורן עפות במהירות חולפות מחשבות רבות
ומתרבות כולן פורצות מאותה נקודה, פרצופה הקטן המביט בנצחון
קלוש - ידעתי שזה אתה - ואני תוהה אם אני נורמלי כי זה חייב
להיות קו מחשבה של איש לא שפוי.
מה נשמע? היא הסתובבה, הלכה והשאירה את שאלתי באוויר, פורחת
לאט והופכת לאמירת שלום ללא ציפייה לתגובה, כאילו לא עברו כל
השנים הללו, ובעצם היא צודקת, כי אין במה להתעדכן, הרי מעולם
לא הייתי מעודכן. היא אמרה משהו, לחשה, כמו תמיד, אז.
מה? היא מלמלה משהו על התיק שלה, הצלחתי לשחזר מקטעי הברות
שבורים, והלכתי אחרי גבה שהחל מתרחק. לייד התיק שלה סוף סוף
פנתה אלי ואחרי רגע אמרה גבהת. באותו רגע הרגשתי נמוך, שכחתי
שהיא צודקת, טעיתי את אותה טעות נפוצה, שהיא כנראה גברית אבל
אולי בכלל לא, להתייחס לתוכן הדברים ולענות באופן קונקרטי
במקום למשמעותם - כן? אני לא חושב וכו' - כמו אחר כך ברכבת,
כשהיא שאלה אותי אם לא חובה להתגלח ועניתי שחתמתי על זקן לפני
שלושה שבועות והיא אמרה שזה מחמיא לי ואני שוב אמרתי שאנשים
אמרו לי שזה נראה כמו לכלוך ושבכלל אין לי מספיק בשביל לגדל,
וגם היא, עכשיו בדרכי ברגל אני מבין, כנראה נסוגה בעקבות
התשובה ואמרה - אולי זה נראה בגלל המדים. ושוב שתיקה.

אז מה אתה עושה? מודיעין. אני מצביע אל הכתף, כאילו הכומתה
הירוקה, בחושך של תחנת הרכבת, אבל גם תמיד כשאני מפנה אליה
תשומת לב ביומיום, אומרת למישהו משהו, והיא מתאמצת להסתכל.
אולי כל השיעורים עם עדינה הביאו למשהו בסוף - אני מחייך. איך
שבהתחלה עדינה ניסתה להרגיע אותי על-ידי העברתי לידה, ואחר-כך
דאגה שאני מעתיק ממנה, אז העבירה אותי לשבת בשולחן שלה, של
המורה, מול כל הכיתה, במבחנים, וישבה על השולחן מביטה כלפי מטה
על העפרון שלי שמסלסל אותיות מתחברות ובסוף איכשהו באמת הייתי
מקבל 95, והיא 100, ובאמת לא העתקתי, ואפילו חצי מהמבחן ניחשתי
איזו מילה ממחסן המילים למטה לבחור, מצמצם אפשרויות בכוח הגיון
שרירותי ומפוקפק, וכשהיינו מקבלים את המבחנים הייתי מתלוצץ
והיא הייתה מרוצה אבל איכשהו אני בטוח שזה הרג אותה שלא
התאמצתי והפרעתי בשיעורים ובכל זאת הייתי תלמיד טוב כמוה,
ואולי בגלל זה ניסיתי כל-כך להיות נחמד אליה ולצחוק ולהתחבר
איתה, במין תחושת אשם או רחמים אבל לא מהתנשאות, לפחות שכנעתי
את עצמי בזה, אבל אין ספק שעליונות, אפילו בכוונה חיובית, עושה
לאדם טוב, באופן קצת רע.
וגם עכשיו, מרגיש שאני בא לקראתה בקור הזה, הרי מתבקש להתכנס
ולהתכדר במעיל, לצמצם עיניים מהרוח והטיפות, אבל אני משתדל
לדלות את עדינה מהעבר המשותף ולייצר שיחה - מה, אתה מתעסק עם
ערבית? - לא, אני מחייך, אבל... את יודעת... - כמה קל למשפט
להפוך לטפל, לגווע ולמות, לחשוף אותי בתרמיתי הנחמדה, אפילו לא
בכוונה.
נכנסנו לרכבת, בהתחלה חשבתי שלא אבל הבנתי שהיא רוצה שאשב
לידה, כשהביטה והיה נדמה לי שהיא בודקת בחשש שאני עוד אחריה,
ואחרי שהתיישבנו, היא התקשרה לאבא שלה ואמרה שתגיע עוד חצי
שעה, עדיין עם אותה ריש לשונית חזקה שלא משאירה מקום לספק, אבל
מתעקשת לדבר עם אבא שלה עברית, גם אחר-כך במכונית, כשסיפרה לו
שבלימודי התעשייה והמנהל הם עושים עכשיו תרגיל שבו הם מעצבים
בקבוקים, והיא אומרת "כולה" במלעיל ומילים צעירות אחרות ואביה
מתקשה ומאבד את דרכו בסבך אבל לא מסגיר אותה וממשיך לשבור
שיניים עד שהיא מפליטה ועונה "דה" ומפילה את ההצגה וממהרת
להמשיך ולהסביר כאילו כלום, וקצת עצוב לי הוויתור הזה על העצמי
ואני חושב שזה נושא לכתוב עליו - איך וויתור על העצמי זה כאילו
טוב אבל טראגי, ואולי בכלל היא התעקשה על העברית כדי שאני אבין
ולא ארגיש בחוץ, למרות ששתקתי כל הנסיעה, אבל באמת הקשבתי
ואולי בעצם הייתי רוצה להודות לה על כך, כי היא ענתה לאבא שלה
על כל השאלות שבקושי ענתה לי קודם, ברכבת.
אחרי שניתקה שאלתי אם היא נוסעת לאושיות, ועניתי לעצמי כן,
ושאלתי אם אפשר להצטרף, כרגיל בבטחון מלא החן שהיא דוחפת אותי
אליו, אם אפשר לקרוא לזה כרגיל אחרי כל כך הרבה זמן; ואחר כך
הרגשתי שאני שוב דורס אותה ומנצל ולכן ביקשתי לרדת בכיכר, מאה
מטר מהבית, כאילו אני חוסך להם משהו ובא לקראתם, והודיתי להם
באריכות ואמרתי שהיה טוב לראות אותה ואז היא חייכה בשיניים
לבנות מושלמות ואני לא זוכר אם היה לה גשר בשנים ההן, לא נראה
לי שהיה לה, אבל בכל זאת החיוך דקר אותי, כי הוא לא היה רק
תשובה אילמת, כמו החיוכים אז כשהייתי מנסה להצחיק אותה ומתפרע
בכיתה.
כבר ברכבת, כשסיפרתי לה על הצבא וכמה שאני נהנה בעבודה ושמח
שהגעתי לשם וקשקשתי כל כך הרבה, נזכרתי בדברים האלה ששמעתי, על
מחקרים סוציולוגיים, שתמיד תשים אנשים ביחד והם יידחפו לעמדות
דומיננטיות ופאסיביות, וגם אדם שבסיטואציה עם אדם אחד יהיה חסר
בטחון, עם אדם אחר יכול להנהיג את מהלך השיחה, אנשים מוזגים
עצמם לתפקידים, ודווקא ניסיתי להתנגד, לשאול שאלות ולהקשיב,
כמו שלמדתי מגיסי, שהערצתי בו את היכולת הזו, אבל איכשהו
כששאלתי אותה מה היא לומדת היא שאלה מה אני רוצה ללמוד וחזרתי
לברבר על פילוסופיה ופסיכולוגיה ומוסיקה, ואולי בכלל אין בכך
משמעות, כי ממילא להקשיב עושה טוב רק לבנאדם מרוכז בעצמו כל כך
כמוני, ומתמטיקה ומחשבים, ואת נהנית ממתמטיקה ומחשבים? מחזיר
לה באותה מטבע, אבל היא מתעקשת לענות קצרות ולשאול אם אני
מתכנת, גם כשאני מתעקש ותמה איך לא, הרי היא הייתה תלמידה
מצטיינת תמיד, והיא עונה שאז היא לא הייתה צריכה להתאמץ.
וכל המילים והשאלות היו כמו כל המילים והשאלות שהיא לא אמרה כל
השנים שישבתי לידה בשיעורים בחטיבת הביניים ושהיינו יחד בכיתה
בבית הספר היסודי מאז שהיא עלתה לארץ, וגם השתיקות היו שונות,
והחלון לא היה פתח לבריחה, אבל היא הביטה בו למרות שבכלל לא
ראו בו כלום חוץ מחושך וכמה טיפות שזלגו, אולי הפעם השתיקות
הפריעו לה, כאילו היא חיכתה לרגע הזה בשביל לדבר, והמבט ההוא
שתפס אותי לא היה של נצחון אלא של שמחה, אבל עכשיו אכזבה את
עצמה, אבל בעצם נראה לי שרק לי הן הפריעו; רציתי להחזיר לה על
שאמרה שגבהתי ולומר שגם היא השתנתה, אבל לא מצאתי אופן להגיד
את זה שלא יהיה שלילי באיזשהו מובן, אבל בכל זאת היא כבר הייתה
אישה, ולא כמו שראיתי אותה כשירדתי במדרגות הנעות לרציף
וזיהיתי אותה מרחוק בין האנשים ובכל זאת הלכתי לכיוון השני,
השינוי התחיל ברגע שהיא באה אליי; ובכל זאת לא אמרה שלום
וחיכתה שאני אזהה אותה. ולמה ברחתי, אולי פחדתי שתהיה משעממת,
ואולי באיזשהו מקום החולשה שלה וחוסר הבטחון גרמו לי להרגיש לא
נעים. אולי זה רק נדמה לי עכשיו, כשאני מנסה לפצות אותה בזירת
המחשבות שלי, לתת לעצמי אישור על ההתנהגות, אבל כשהיא ניגשה,
אני הייתי חביב וכל כך מעושה וצבוע, ואיך היא יפהפיה, מביטה
מהחלון במועקת רגעי השתיקה, קטנה - הייתי מוכן להיות גבוה
למענה ולעטוף אותה ברוך טהור - היא בעצמה רוך טהור, ואיך שהיא
מתהדרת בבטחון החדש שלה, עכשיו היא סטודנטית בטכניון ושוב אני
בשלי, מספר שאני מכיר מישהו שהיה עתודאי בטכניון, כמוה, ובמקום
להקשיב לחששותיה מכל השנים שמצפות לה בצבא, כשכבר ירדנו מהרכבת
ובדרך החוצה מהתחנה כשהיא כבר לא הסתכלה אחורה וכשעמדנו בחוץ
וחיכינו לאבא שלה, מנסה לפצות אותה באותו הגיון, שאני בסופו של
דבר אשקיע את אותו הזמן בצבא ובלימודים כמוה, וכשהיא אומרת
שאולי עוד ייצא לנו ללמוד יחד, כשהיא תהיה לקראת הסוף ואני רק
אתחיל, אני מבטל את התקווה בכרוניקה הברורה לי כל כך מכל הזמן
שלי עם עצמי עמוק פנימה. וכשהיא חייכה אליי מחלון המכונית
הבנתי, ולא היכתה בי הבנה חדשה, כי זה משהו שידעתי כל הזמן,
עוד ברכבת ובתחנה וכשירדתי במדרגות ובחטיבת הביניים בשיעורים
של עדינה ואולי אפילו ביסודי, כשניסיתי כמו ילד מחונך להיות
נחמד לעולה החדשה, ואת זה אני אומר לא מזיכרון, אלא מאיך
שהייתי בתור ילד באופן כללי, כמה שזה רחוק ממני עכשיו, תמיד
ידעתי ותמיד שיחקתי עם הידיעה הזו, מאמין באמת ובתמים שאני טוב
אליה, והיא מחייכת לא בתור תשובה אילמת להיה טוב לראות אותך
ולא כמו כל הפעמים שחייכה אליי בחטיבה, כשלא הייתי מנסה להתנגד
לדומיננטיות והייתי מתפרע ומפריע ומדבר ומצחיק כדי לפצות על
השקט שלה, כמו שהשקט שלה הפריע לי ברכבת אבל היא הייתה שלווה,
ועדינה לא הייתה מבינה איך אני מצליח לקלוט את החומר, על כל
אותן פעמים שחייכה והסמיקה ולא ענתה, הפעם ענתה בחיוך, בבטחון
הפאסיבי שלה, כדי שאדע, ולי נותרה הדרך ברגל עם התיק הכבד ומשא
החיוך, ואולי הייתי צריך לשכוח משהו קטן באוטו, ואולי אני בעצם
הפאסיבי בכל העניין, ואטום.