כל יומיים, מאוחר בלילה, אחרי העבודה, אני מוצא את עצמי שוב
ושוב נכנס לאותו בר שכונתי קטן ויפה. רק כשאני נכנס לשם אני
נזכר כמה התגעגעתי לריח שעומד שם. זה לא ממש ריח של אלכוהול,
זה יותר מזכיר ריח חלש של חלב מהול בזרע. "אף פעם לא הבנתי
מאיפה אתה לוקח את הדימויים שלך", כך נוהגת לומר אמא שלי,
כשבכל פעם שהיא אומרת לי משהו אני מוצא לה תשובה. איכשהו יוצא,
שאני תמיד עונה לאנשים. כשזונה שעומדת בצדי הכביש נעמדת באמצע
נתיב הנסיעה שלי, אני חייב לעצור, אני נותן גם לה תשובה.
כשהשכנה מהקומה העשירית, הקומה שמתחתי, מתלוננת שלפעמים
המוזיקה שלי מתנגנת בקול רם מדי בשעות הלילה, גם אז יש לי
תשובה. יש לי תשובות להכל.
מוזיקת הרקע בבר הקטן היא בד"כ מוזיקת ג'אז. אם הייתי אומר
שמוזיקה קלאסית, בטהובן במקרה, אז זה היה יותר מדי סטנלי
קובריק. מזל שהחיים לא כאלה מעוותים, חסרים לי רק מגן ביצים
ואלה ואני מסודר. חולניות לא חסרה לאף אחד, במיוחד לא כשאתה
תחת השפעה של סם כזה... סינתטי, שהפה שלך לא מסוגל לבטא את
השם, ובטח שהמוח שלך לא מסוגל לזכור. אתה לא באמת רוצה לזכור,
אתה דווקא רוצה לשכוח את הדברים שגורמים לך לזכור הכל.
בתור אחד שלומד מתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטה (שנה אחרונה, סוף
סוף), ההסתברות שהזין שלי יעמוד בשעתיים הקרובות, לא משנה כמה
סקסית תהיה הבחורה שתיכף תיכנס, הוא אפסי. מה יוצא מכל זה? אחד
אימפוטנט ומתוסבך. אבל מה, כמעט ויש לו דוקטורט במתמטיקה
ופיסיקה.
עוברת שעה, עוברות שעתיים. יכולת הזיקפה וההכרה חוזרות לאט
לאט, השפעת הסם מתחילה להתפוגג סוף סוף. נכנסת בחורה יפה ואני
מת לשכב איתה. אחרי שיחת חולין קצרה, נכנסים לאוטו, נוסעים
לדירה שלי והופ למיטה.
אני גומר, מצידי שתלך קיבינימט.
