הולכת ברחובות ניו-יורק הכל כך מלאים באנשים דומים עד כדי כאב
לפנות ערב, שקיעה בניו-יורק זה מדהים. כל הבניינים כל כך
גבוהים שכל מה שרואים זה אפרוריות כואבת, אפילו בשעות היום.
זה לא שקר לי, יש רוח מהירה וקשה לדעת אם זה באמת בגלל מזג
האוויר או אולי רק בגלל המכוניות שנוסעות פה מהר מדי. נדחפת
בין מעילים ארוכים כהים שמחזיקים כוסות קפה חומות. תיקי עסקים
שחורים חומים נתקלים בי ומקללים בלי להפנות מבט, אפילו לא כדי
למלמל לכיוון הנכון.
חוזרת לחלל קר עם מיטה ארון תרופות ופיצה קרה מאתמול מול
הטלווזיה. אני שוב בבית.
יובל מתקשר שוב לבדוק מה איתי, אם אני בסדר ומרגישה טוב ואולי
אם בא לי לצאת. אותה שיחת טלפון רגילה ופשוטה. אותו קול עליז
שמסתיר דאגה מהצד השני של הטלפון ואותן תשובות נחמדות ומחויכות
מצידי שמסתירות את חוסר הסבלנות ואת כמה שנשבר לי מהבדיקה
היומית שלו אם אני בסדר, אם עוד לא חתכתי ורידים ושאני לא
בעיצומו של מכתב התאבדות מרגש.
לא יודעת למה קראו לבריטניה העיר האפורה, אולי כי הם לא ראו את
ניו-יורק ואת כל העשן הזה. צפירות של מוניות מלמטה ואיזו אימא
שצורחת על הבן שלה במבטא היספני כבד, משהו שאני כנראה לעולם לא
אבין אם הוא היה אנגלית או שפה אחרת.
אמא מתקשרת לבדוק שהכל בסדר ולהגיד לי שבת שלום, ד"ש מהמשפחה
וכולנו אוהבים אותי ומתגעגעים ושאני אחזור כבר. כן, לילה טוב.
"ניו-יורק יכולה להיות מקום רק ואכזרי מאוד כשלא מכירים אף
אחד". כנראה שאימא כן צודקת לפעמים, אבל רק לפעמים.
הווידאו בולע את הקלטת האפורה השחוקה, קולות מונוטניים של הרצה
לאחור ועצירה פתאומית. נערה בהפרעה. מיטה ארון תרופות ופיצה
שמחר תהיה פיצה קרה מאתמול מונחת מול הטלווזיה. אנג'לינה ג'ולי
משחקת נפלא, אני אוהבת אותה. גם השיר הזה, שיש כשהם באים
למופרעת עם העופות הביתה, אני מתה עליו. אחלה שיר להתאבד
לצליליו. הסרט נעצר והתמונה קופאת, אני זורקת מבט לארון
התרופות ונאנחת. כדור אחד אחרי האוכל, כדי להירדם כמו שצריך.
חוזרת לספה, נשענת על הפינה בתנוחה עוברית, אחרי חצי מגש פיצה
וכמה כדורים שיעזרו לי לישון, רואה את המשך הסרט...
it's the end of the world 'Cause you don't love me any more