טפריך עמוק לתוכי, מקיזים דמי שמרווה את צמאונך החייתי.
עיט כהה ולראשו כתר חרישי,
ואבני החן הבוערות בעינייך מציתות את שדותיי היבשים.
תורי באחר גילי ואתור אנוכי באחרייך,
שוטי אל מחוז חפצי ואני ילווה את צעדייך.
ברגלייך השני בוער, בחזך הצחור מסנוור. ופרצופך מעלה בי
נשכחות, מעלה בי תהיות, האם הרגש חלף ופסל השרף נותץ?
או שמא ימשיך הוא כשם שאת גורלי חרץ?
כי לי את ולא לאף אחד אחר. כי בי את ולא יכול שלא להתעוור.
איך הדם ניגר ומעלה ריח של קבס בתבל כולו.
איך הפעוט שר ושוכני מעמקים נוגסים מבשרו.
בבוסתן פסעתי, במשעולי אין קץ, שרק הד צעדייך מנחה דרכי.
נוהה ובוהה בעורי הבלוי, תוהה ושוהה באילן החצוי.
את כל רגע מחיי את כל נשימה שצובעת לה את ריאותיי.
את הנשר שנוסק אל על ואני בין ציפורנייך,
גוסס ומצפה על הערש לנוח ולנבול בין כנפייך,
אט אט עד שהאור ינחה אותי אליו.