(הראשון מסדרת "תעתוע" - שלושה עלילות שונות שהן סיפור אחד או
שלא)  ציור השער לסיפור - http://stage.co.il/Stories/480596

פרולוג
"אני הצייד, רודף אחר חסרי השם, מחפש באפלה. והיא מאור עיני,
התקווה שניטעה בליבי".
הצעדים המהירים הלמו בראשו, משאירים תביעות שחורות של גשם.
הדמות הכהה החלה מתרחקת עוד ועוד מתמזגת באפלה, נמוגה ברקע חסר
הקיום. הוא האיץ קצב ריצתו, אך ללא הועיל. הגשם החל מתחזק למטר
כבד. הדמות נעצרה. נשימותיו הכבדות נשמעו היטב בתודעתו פתאום
עת הוא התקרב בריצה רפה יותר ומתרשלת אל הדמות המסתורית. לפתע
נחשף מולו הגשר, כה כהה היה עד שבקושי ניתן היה לזהותו על קו
השמיים. הוא החל רץ בכל כוחו, משאיר את עכביו מאחור. מתקדם אל
עבר הדמות שהסתובבה אליו לפתע, מציגה פנים מוכרות, וצנחה מטה.
"פול סם מורי", הוא צעק, "לא". הוא שלח את ידיו מטה מן המעקה,
מביט באיש השוקע במצולות הקיפאון.
מר דרקן דידה מצד אל צד כמוכה ים. נואש וחסר כוחות הוא נשא
פניו לומר עזרה והתמוטט על דלת אחוזתו, רטוב ועטוף בוץ. אשתו
שפתחה את הדלת נדמתה כרוח חיוורת למראהו. היא שמטה את הסכין
מידה וסייעה לו לקום. משקם חפנה את ידו בשתי ידיה. "יקירי, אתה
בסדר, מה קרה?", שאלה, והוא צנח.
"היא פותחת את הדלת הצרה הפונה אל המטבח. כל כך יפה, אלוהים.
למה הוא נתן לי אותה. היא מחזיקה את הסכין בידה השמאלית, מביטה
בי. כל-כך מבוהלת. זה גורם לי להרגיש אותה, זה גורם לי לבטוח
בה שוב."

קלן דרקן פסק מהרהוריו המתעתעים את שהתרחש ליל אמש והתמתח
בעצלות על הכורסא הקטנה בחדר ההמתנה של משטרת המחוז. ספות אלו
שלא היו נוחות כלל ועיקר ותוכננו להעיק על היושב בהן, היו
פזורות בגמישות יתרה בחדר. שלו ניצבה בין מכונת המשקאות החמים
לספסל הברזל הקר. הוא הוציא מטבע ושלשל למכונה. חמישה כוסות של
נטול קפאין ולבסוף נפתחה הדלת.
"הם לא יפילו אותי, או לא, לא את קלן דרקן. כן, כן, אני אשתמש
בכל אמצעי, בכל קשר, הם לא ישיגו אותי. הנה ההצגה מתחילה, תהיה
חזק קלן, תהיה חזק."
האור המתעתע שייט מצד אל צד של החדר לקצבה המתקתק של המנורה,
מעייף ומורט עצבים כאחד, מסנוור את פניו וחושף את אלו של הבלש
טי.סי. רייט לסירוגין. חושף את החיוך והסיגר. התה מכוסו של
רייט פלט אדים לחלל הקטן שהחל להיות צפוף יותר ויותר.
- "לא יודע למה!"
- "בוא נעבור על זה שוב, תשתה משהו".
- "רדפתי אחרי האיש, לארוך כל שביל הגישה אל הבית, זה שלוש
מאות מטר, ומשם דרך יער סיקרטקיפ ועד לגשר הגישה לבית מעל נהר
קלין, ממנו הוא קפץ".
- "אתה מכיר אותו?"
- "לא, לא מכיר".
- "אתה בטוח?"
- "ודאי שאני בטוח. יש לי זיכרון טוב כמו יומן, תמיד היה לי.
אתה חושב שלא אזכור את הפנים האלה כל חיי, אילו הכרתי אותו
הייתי יודע".
- "אז מדוע רדפת אחריו?"
- "אני... לא זוכר..."
- "טוב, זה יהיה הכל לעכשיו. אנחנו ניפגש שוב כשהגופה תמצא. אז
ונראה מה למכונה יהיה להגיד".
"הוא יושב מולי. שואל אם אני מכיר את האיש. אני אומר לו שלא.
הוא לא מותר בקלות. אני יכול לדעת לפי קצב שאיפות הסיגר
הקצובות שלו שבוהקות באדום חלוד בחדר החשוך. כמובן ששיקרתי.
אני זוכר את הפנים האלה, זוכר אותם טוב. מסיבה כלשהי אני לא
זוכר מאיפה. הצרה היא שאם זיכרון טוב כמו שלי זה יכול להיות כל
דבר. אולי זו רק הנפילה ואני אזכר כשאתאושש קצת. דווקא עכשיו
כשאני זקוק לזיכרון שלי יותר מתמיד הוא מאכזב אותי. אני פשוט
לא זוכר. אבל אני כן זוכר שקראתי לו בשם.  בטפסים של רייט רשום
"פול מורי". ללא שם נוסף, ללא שם אמצעי. ואיך לעזאזל ידעתי את
שמו. רייט מסמן לשוטר שאיתו לצאת החוצה ופונה אלי בטון יותר
אישי, הוא שואל אם אני בטוח. עוברת בי כעת צמרמורת קרה במיוחד.
במה בכלל אני יכול להיות בטוח?, על מה אני יכול לסמוך?, רק על
עצמי! אני יודע שאני צודק, הם לא ישגעו אותי, הם לא ישגעו את
קלן דרקן. רייט מחייך, אני יודע שהוא קורא אותי כמו ספר פתוח,
הוא מוריד את הסיגר ואני עונה לו, צועק, מתלהט. אני מתרגש, זה
משתלת עלי. אסור לי לתת לרגש להפיל אותי. הוא זורק לי פתאום
שאלה שמפילה אותי לקרשים. הוא שואל למה רדפתי אחריו. אני לא
זוכר!. זאת הנקודה שבה אוזל לי הזמן והמזל. רייט הולך פתאום
לכיוון הדלת, הוא סוגר אותה וזורק את הסיגר לרצפה, מועך אותו
דק. הראש שלי פוגע בשולחן במהירות. אני יורק דם ושתי שיניים,
"בן זונה" אני מסנן, אני יודע שאני יכול לקנות שיניים חדשות,
אבל הבן זונה גורם לי להרגיש כל-כך לבד. הגוף שלי פועם בכאב עז
כל כך. אני מביט בשולחן בצורה אנכית. הדם שזורם מחשמל אותי,
דבר כל-כך יפה. יש בו משהו סימבולי, אם כל האסוציאציות שהוא
מעביר בי. הוא מתקדם לאיטו בוהק באור המנורה עד שרעש הטפטוף
מפר את השקט המוחלט.
זה נגמר ולא הודאתי בכלום. אני יודע את האמת, אני יודע מה קרה
ואני לא מוכן לוותר על הצדק, לעולם!.      
הוא פותח את הדלת ומבטיח סיבוב שני, כשהגופה תימצא הוא אומר,
הסיפור רק מתחיל."

חלק א'    

חודשיים ושלושה שבועות מאוחר יותר

"צלילים, דבר נפלא. אני זורק עוד פחית אחת אל הערימה שבפינה
וממשיך לנסר".
שבבים, סיבים וריח העץ באוויר. שיכור חותך במרץ. חתיכה ועוד
חתיכה דמיונו לאט למציאות נבנה.
הרוח בחוץ חרקה ציריה, הדלת הלמה והחלונות הרעידו את קירות
המבנה הרעוע. דלת הנגרייה התפרצה לפתע פנימה, מציגה בשחצנות
בריון מחוספס. הוא הביט סביב ואיתר את מר דרקן מהר מאוד.
כשאיתר אותו לא חיכה רבות ועשה את דרכו אליו ישירות, מדלג
ומעיף חפצים מדרכו.
"מישהו נכנס, אני לא מכיר אותו, לא מזהה. אני כן מזהה רגעים
קשים בדרך. אני מתעלם ממנו וממשיך בעבודה. אבל הוא כאן מולי,
מעיף בידו את תוכן השולחן. מה אתה עושה קלן, תחשוב מהר, מה אתה
עושה?. הוא אוחז בידו מברג מאורך ו... אההההה...
היד שלי, היד שלי, בן זונה משוגע."
האיש הגדול אחז בידו במברג והידק אותו אל השולחן. היד המשופדת
רטטה ורעדה. מר דרקן עמד מכופף אוחז בידו הבריאה בעץ. מחפש את
ידית המגירה.
- "אני יודע בדיוק מה קרה באותו לילה, קלן, אני יודע!. ואתה
כדי שתאמר את האמת בבדיקה הזאת, את כל האמת!. שקרן פטלוגי
שכמוך!".
- "בן זונה, עזוב".
הזר שלף את המברג והדם החל משפריץ. הוא תקע עיניו באלו של קלן
עת פניו מתכסות דם. קלן דרקן שאג והתפרע לוחץ על החור הפעור
באמתו עת הזר התרחק ונעלם מאחורי הדלת אל החורף. מסוחרר ומוכה
בחילה שקע קלן בהרהורים ודמיונות. "הוא מתרחק הבן זונה, הייתי
הורג אותו, חירבון קטן. אני פותח סוף סוף את המגירה ומוציא משם
את פטיש המסמרים הגדולים. אני רץ, אני דולק בעכבותיו ומעיף כסא
אל הדלת שנטרקת בכוח, הולמת בראשי כפטיש. הוא מסתובב אלי שוקל
את צעדיו. אני אוחז בפטיש בידי חזק ככל הניתן ומסתער אליו. אנו
נאבקים. הדם הבוקע מראשו מריח כמו מפעל למתכות ואני נהנה לראות
אותו זורם על קרחתו. הוא אמנם חזק יותר, אבל אני מכיר את המקום
טוב. אני יודע, כאן טמון היתרון שלי. אני נדחק אל עבר מכונת
השיוף. פניי צמודות אליה. בעיטה בביצים, הוא מתקפל. אני דוחף
את ראשו אל המכונה ומפעיל. הוא צורח עד שהוא מפסיק ואני ניגש
חזרה אל השולחן. מסיים את העבודה. חתיכה ועוד חתיכה. ארון מתים
צבוע אדום גמור ומוכן לקבורה. אני זורק עוד פחית אל הערימה
שבפינה וממשיך לנסר. צלילים, דבר נפלא. תחת האדמה אין צלילים
".

קלן דרקן עשה את דרכו המדממת מן הנגרייה בה עבד אל האחוזה. ידו
חבושה סדין לבן והוא מתהלך בינות העצים הקפואים, מביט כל העת
לכל עבריו. האין הזר אורב באזור, צופה בו. לבסוף הגיע אל
ביתו.
הוא הגיע אל הדלת כשלפתע שמע צפירה מוכרת מאחוריו.
"אני מסתובב במהירות לאחור, המכונית השחורה עוצרת אולי שלושה
מטרים מאחורי. לעזאזל קלן, דווקא הוא עכשיו מכולם, יש עליך
מספיק דם למשחטה שלמה, אני אגיד לו שנפצעתי, כן נפצעתי
בנגריה".
הדלת נפתחה ומתוכה יצא החיוך והסיגר. מביט עליו וסביב הבית.
- "מה קרה קלן, שוב פוצצת את אשתך".
- "נפצעתי בנגריה".
- "בנגריה הא. כדי שתזהר יותר להבא. כמה זמן אתה עובד שם?"
- "מאז שאני זוכר".
- "כן הא, מספיק זמן כדי לא להיפצע בצורה כזו".
- "יש תאונות לפעמים".
- "כן אני יודע, ידיים נחתכות, אנשים נופלים מגשרים, ככה זה".
דרקן חייך חיוך ציני.
- "אה, כמעט שחכתי להגיד לך, מצאנו את הגופה. גם במצב מצוין
בגלל הקור. ומה אתה יודע, יש לה סימן דקירה בגב, בעוד חמישה
ימיים תגיע התשובה של המעבדה, ואז מכונת האמת. אתה יודע, היא
לא יודעת לשקר."
- "אני מחכה לזה".
- "אתה יודע קלן, אני לא קונה את השקרים שלך, אולי אתה קונה
אותם. אבל אותי אתה יכול להפסיק לסבן.עברת את הגבול קלן, לא
הכסף ולא המראה החטוב שלך יעזרו לך הפעם. אז נתראה שם הא!".
רייט נכנס אל המכונית ונעלם ביער.

דרקן עשה דרכו במעלה המדרגות, נעצר מול אוסף העתיקות הנדיר
שלו. יותר מכל חפציי הערך, מאובנים, תכשיטים וכלי בית, יקרים
לו מכל היו ראשי חניתות עתיקים ביותר, התלויים לקיר. הוא הביט
בהם בנחת, מניח מנגד את צרותיו.
"כמה היא יפה, יושבת לה לבדה על החול הלבן תחת אור הירח. אינה
מפחדת. אינה חוששת ממה שאורב לה באפלת העיר המתעתעת מאחוריה.
בית קוראים לה. וגם כלא. אני לא קונה אף אחת מההגדרות האלה.
העיר היא ג'ונגל, אישה מלאת מסתורין, בה לצד נופי העדן שוררת
אימת חיות הטרף. אני מביט בה שעה ארוכה. היא ניגשת לקחת את
בגדיה. היא נעצרת. היא מבחינה בי, זאב בחשכה. היא מחייכת חיוך
עדין. אני ניגש אליה. היא אינה סוקרת את מראי ובגדי ורק מביטה
ישרות אל עיני הקודרות. כעת אני אוחז בידה. קלן מה אתה עושה,
אני תופס בשערה בכוח ומצמיד סכין קרה לצווארה החם. גבה מתקמר
לאחור ועיניה המביטות אלי חושפות את הירח. היא מחייכת."
"את לא מפחדת למות?"
"המוות תמיד יתפוס אותנו. החיים המנסים לחמוק מידיו הם רק
אשליה, רק תעתוע. אתה מוכן לקראתו?"
כך פגשתי אותה לראשונה, על ראש גבעה שש. בין המים הגדולים
והפתוחים לעיר הבטון המקוללת. היא ארכיאולוגית מצליחה, עשירה,
יפה, חכמה. עדינה, כמו גבעול, גבעול השיבולת אשר סרגה בשערי
ואוכל לשבור במחי יד ובכל זאת עודנו שלם. מתנת הנישואין שלה
אלי הייתה שישה ראשי חנית עתיקים, סמל לפגישתנו. מתנתי אליה
הייתה הסכין.
אני הצייד, רודף אחר חיות הפרא, אורב באפלה. והיא העוזרת שלי,
גבעול השיבולת הסרוג בשערי. ביחד אנו בלתי מנוצחים".

טיפה ועוד אחת ורבות אין ספור, מים זכים. כמו מלח לפצעים על
נשמתו השחורה. שותק, מחטה את מצפונו.
"מה קרה כאן עכשיו? מי היה האיש הזה? איך הוא יודע את שמי? על
מה הוא מדבר, לומר את האמת בבדיקה?
אני יודע!, החיוך והסיגר, הוא שלח אותו!. או אולי מישהו שהכיר
את פול מורי. לא משנה מי זה, הם לא יפחידו אותי. אני אעשה את
השיחה".
דרקן יצא מן המקלחת עטוף במגבת הבג', עושה דרכו אל חדר השינה.
איש בחליפה מהודרת עומד לו על קצה גרם המדרגות, וכשהבעה רבת
חשיבות על פניו הוא מביט באוסף העתיקות של קלן דרקן. האיש
הסתובב אליו, מנסה להימנע מלהתייחס לעובדה שהאיש אותו הגיע
לבקר עומד מולו כמעט ערום.
- "מי אתה ומה אתה עושה פה?"
- "אינך זוכר אותי, נפגשנו בכנס ארכיאולוגים לפני כשנתיים,
אשתך הכניסה אותי"
- "אשתי מה, ובכן תסלח לי אני אתארגן. רגע מה בכלל אתה רוצה?"
- "אני מעוניין בשרותיך קלן"
- "שירותי, אתה בונה בית חדש?"
- "הא, הא, שירותיך הארכיאולוגים, משום שאתה הטוב מכולם, נגנבה
אלי שמועה האומרת שעברת לנגרות"
- "מה, צא, צא מכאן! מאז ומעולם הייתי נגר. אני לא יודע מי אתה
או מי שלח אותך, אבל זה לא ילך לכם אתה שומע, תמסור לבוס הקירח
שלך שהוא יכול לקפוץ לי".
האיש ברח בבהלה מאחוזת דרקן, עת בעליה צועק וצווח בפרעות ומעיף
חפצים.
אדום מכעס, מבולבל, וחסר ישע, נכנס דרקן אל חדרו. מייבב בחוסר
אונים. הוא קרע מעליו את המגבת והשליח אותה באגרופו דרך חלון
הזכוכית, מושך חזרה חתכים עמוקים.
"הדם, ריחו המוכר, הבטוח. שברי החלון הנעוצים בידי עת אני נשען
אל המיטה, מביט בהם זקורים מן הבשר, נעטפים דם הזורם לרגליהם
כפלגי נחלים. אני נרגע, לאט לאט ונרדם".

"פניה קיבלו תפנית חדה ממסביר פנים למזרה אימים עת ידי שבה
מסטירה אדירה בפניה. היא כמעט ונפלה כשתפסתי את שתי ידיה בידיי
והצמדתי אותה אל גופי, נושק לה. וכעת היא מביטה בי יושבת בפינת
החדר, חסרת חיים, עקרה. גורמת לי להרגיש רע כל כך, חי כל כך.
אני הצייד רודף אחר הנשמות הנמלטות באפלה. והיא האויבת שלי,
העלבון שירקה בפני. איתה או בלעדיה איני יכול לנצח".

טיפה אחת ועוד אחת, ורבות אין ספור, מים שחורים. כמי הנהר
הקרים, חסרי הזיכרון, חסרי השם. אשר בלעו את הדמות באפלה, וחיי
נמוגו בשכחה.
דרקן יצא מן המקלחת עטוף במגבת הבג' ועשה דרכו אל הסלון, הוא
הרים את השפופרת והתקשר.
"הארי ימג'יין אבטחת ראשים?... כן... אחוזת דרקן, 24 שעות...
כן... אני אפרט בהמשך... כסף לא יהווה בעיה".

שלושה חודשים ממקרה הגשר

"אני הצייד, רודף אחר התקווה, אורב באפלה. והיא הייאוש, ולי
בלעדיה אין יעוד".
מר דרקן ישב לבדו באפלת בקתת היער הקטנה. הרחק מאחוזתו
המפוארת, הרחק מאשתו. וללא מאור עיניו החלו מתרגלות לחשיכה.
חושך בחדר ורק רחש הצעדים בחוץ פועם בראשו, רחש השומר, רגליו
חורקות על ריצפת העץ. אחת, שתיים והפסקה ושוב אחת, שתיים או
אולי רק אחת.
קלן הסית מפניו את שערו המתארך והביט בזרועותיו הפצועות מחייך
חיוך מלא שיניים שבורות.
כתם שחור וגדול החל מתפשט באמתו השמאלית. הוא חפן מן השולחן את
ראש החנית והחל חופר בבשר הרך. מגרד חתיכות שחור וריקבון אל
הרצפה, מצחקק צחוק זוועות כמטורף והדם נשפך.
הארי ימג'יין נכנס אל החלל הקטן והצפוף, מקטרתו מילאה את החדר
עשן סמיך, עת הפכה שיחת החברים צפופה יותר ויותר. הוא חייך
בשיניו השחורות. כה מכוער יצור זה. בפניו הלבנות, בזקנו
המתקרזל ועיניו האפלות, בקומתו הרמה והכפופה ובמיוחד ברזונו
מעורר הפלצות. אך לקלן דרקן היה הארי חבר ומגן. שומר מפני
המציאות המרה המכה בפניו, חוצץ בינו לבינה.
- "מר דרקן, ידידי היקר, אחרי כל מה שעברנו יחד בשבוע האחרון,
אתה ודאי סומך עלי. לא כן?"
- "ודאי, איזו מין שאלה היא זו. אני סומך עליך כאילו היית עצמי
ובשרי, אני סומך עליך כפי שאני סומך על זכרוני הטוב עצמו."
- "קלן, אחרי כל מה שקרה, אתה עוד בוטח בזיכרון שלך?"
הטלפון צלצל, הוא הביט בו לרגע, והרים.
- "אני רוצה את ראש החנית השישי שלי, קלן, אני באה לקחת
אותו".
- "יש לך כל החמישה! מה את רוצה ממני!".
- "תתאפס קלן, אני באה לקחת אותו!".

"גבעה שש, לא רבים מכירים את סיפורה. הרוב פשוט התרגלו לכנות
אותה כך, שמה האמיתי הוא גבעת הזיכרון.
זכר למתיה הרבים, קורבנות הנשק האוטומטי החדיש שנכנס לשדה
בקרב. השם גבעה שש, ניתן לה בעקבות הסיפור, או יותר נכון
המיתוס, על שהתרחש על אדמת אותה הגבעה. באותם הימים מפקד
הכוחות המתבצרים היה דאג בין, אשר מותו אפף נסיבות מסתוריות.
על פי האגדה לאותו דאג בין היתה אישה מן העבר השני, נטשה שמה.
את אותה נטשה, אחותו של אחד ממנהיגי המרד, אסף דאג במהלך מסעות
כיבושיו. האגדה מספרת ששעה שאויביו התכוננו למתקפת הפתע פיתתה
נטשה את בעלה ושכבה עימו עת האויב התגנב לשורותיו. כשנכנס קצין
המורדים, אחיה של הנערה, אל האוהל, שלח דאג יד אל חרבו ובהינף
אחד כרת את ראשה, בין וארבעת קציניו הבכירים הוצאו להורג בהתזת
ראשם. אגדה זו נתנה לגבעה את השם גבעת השטן, או גבעה שש שש שש,
שברבות השנים הפך לכינוי גבעה שש."

אירועי השבוע שקדם לכך

תנועות רכות, קטועות ומוגבלות השתלבו יחדיו בתיאום מופלא בטעמה
המתוק של נגינת התזמורת.
המוסיקה הייתה תאווה לחושים, מלטפת, מלהטת, מענגת. המשקאות
נמזגו ללא מצפון לקהל המשולהב מול ריקוד הבלט המופתי, זקנות
בלבוש מינימאלי המקפצות ברגלים קלות. אחוזת דרקן מעולם לא היתה
כה הומת אדם, כה חיה.
עיניים חדות עשו דרכם בינות ההמון, בודקות, בוחנות בקפידה כל
אישה ואיש. החיוך והסיגר עשה דרכו אל דרקן הישוב לבדו באחת מן
הפניות האפלות יותר של האחוזה. דרקן חשף את שיניו השבורות את
חייך אל הסיגר בזלזול.
- "אתה ניראה נורא קלן".
- "באמת, אז נחש מה, אני מרגיש מצוין. סימן הדקירה כביכול
שסיפרת עליו לכל העולם נגרם מסלע חד.  אין לך כלום, תסתלק
מהאחוזה שלי ומיער סיקרטקיפ או שאורה לסלק אותך".
הסיגר שאף עוד אחת משאיפותיו המדודות.
- "אין לי שום כוונה לתת לך להתחמק מרצח, קלן, ושנינו יודעים
את האמת, עדיין יש לך בדיקה לעבור, ופה יש לי צו שמורה לך
להישאר בשטח האחוזה שלך, אנחנו לא רוצים אותך בדלוז'ין סיטי."

הסיגר סיים את חלקו במסיבה ועשה דרכו אל רכבו השחור. בפינה תחת
המדרגות ארב השומר, רייט לא הבחין בו.
דרקן פנה אליו כעת.
- "ובכן, ראית?"
- "רחרחן זה, אין לו מקום פה, טוב עשית שסילקת אותו".
- "אבל ראית, הוא לא מתכוון לוותר, הוא מתכון להפליל אותי".
המטריד הלך והערב נמשך כמתוכנן, מענג, מלהיב, מלהיט.
תנועות רכות, תנועות גסות, תנועות עדינות ותנועות מכות, בכולן
טמונים היופי המלהיב, החושניות המלטפת.
בכל יופי יש כיעור, ועל כל דבר יש שתי דרכים להסתכל. אפשר
להביט מהצד שנותן את האגרוף. הדם שמלטף את כף ידך, השפה
החתוכה, והעין הסגולה, אומנות למעטים. ואפשר להביט באגרוף
הקמוץ המתקרב, ולהרגיש את הבחילה.

"סדק האור שבוקע בין קיר הבטון אל הדלת, קיר הבטון שמונע ממנו
להיכנס, הדלת הסגורה ממנה איני יכולה לצאת, והאור,כאורו של
הירח, האור שמאיר את חתכי, חושף את פנימיותי המושחתת. זכה באתי
לעולם הזה, ללא צל בליבי."

גברת דרקן עמדה מול המראה מסיימת את תיקוני האיפור האחרונים
בפניה, מקפידה עד הפרט הקטן ביותר. היא הכניסה את ערכת האיפור
למגירת השידה הפתוחה וסגרה אותה. פתחה את הדלת ויצאה. האחוזה
כולה היתה אחוזת תוהו. כוסות שתייה, לכלוך, שיכורים, מזון
ורהיטים שונים היו פזורים בכל פינה. היא ירדה לקומות הקרקע,
זקופה ומלאת בטחון החלה צועדת לעבר הבריכה, שם מוטל היה קלן
דרקן, ובידה הסכין.

"אהובי, יקירי, מחמדי הגואל. יופייך מש מפניך וגאוותך אבדה. לא
נותר ממך כי אם צל מדמותך הנאצלת. כה שפופה וקודרת נשמתך כעת,
כיצור המתהלך ביבים. עברך המפואר נגוז מפני כלא היה, ועתיד לך
אין, לא בעולמי. אשק לך עתה נשיקה אחרונה..."

פסיעות קצובות, פסיעות קרות, חיוך וסיגר, אדם זה יודע מלאכתו.
הוא כרע וחיבק אותה, מלטף ראשה בעדנה וברוך, מזיל דמעתה, עת
הניחה אט אט את הסכין.

"המוות, לא עוד תקוות, לא עוד חלומות. לעולם לא להיות עוד
מופתע, לעולם לא להיות עוד סקרן.
ללא גבולות, ללא שמות, ללא להיות עוד אתה. אדם הולך ממך ללא
שלוה, ללא מחילה, אך רוחו חופשייה.
איני יודעת מתי הוא יבוא וכיצד, כל שאני יודעת הוא שזה הזמן
שבו יגמר התעתוע".

אדם מגורש מביתו, צל עוזב את מטילו. רוחות קרות עוד נשבו וקלן
דרקן החל מצייר שביל עכבות לבן המתרחק מן האחוזה ונכנס עמוק
יותר ויותר אל תוך היער, עד שנעלם.
בית המשפט פסק על צו הרחקה של חמישה קילומטרים. משמעות הדבר
שקלן דרקן עדין אורב במעמקי יער סיקרטקיפ. שוכן באחת מבקתות
הציידים. אך מחר הדיון החשוב. מחר בבוקר הבדיקה במכונת האמת.
ההזדמנות לכלוא את הפסיכופט לנצח.

את החוק מצירים בגני הילדים בקווים אדומים ישרים. ואילו את
הצדק אותו אף אחד לא מצייר, הגננות בודאי מסבירות שהצדק עגול,
עגול ועקום. אך האמת היא שבעולמנו אין מקום לצדק, הוא שייך לזה
הבא. צדק פירושו אנרכיה ואילו אנו נולדנו לעולם של גבולות,
עולם של חוקים. הילד החזק הכה שוב את הטרדן, הוא קיבל מהגננת
על היד וגם על הפה. השופטת פסקה דרקן זכאי. היא אמרה, "הוא
פושר קטן, לא רוצח". את החוק מוחקים ברחובות, זה נקרא לעבור על
קוים אדומים ואת הצדק מרוב קשקושים כבר אי אפשר לזהות. על כל
דבר יש שתי דרכים להסתכל. אפשר לומר שהנקמה היא רק הצד האפל של
הכבוד, ואפשר לומר שאתה צד את הצדק.

חלק ב'

שקט שרר בבקתה החשוכה, שקט שהופר.
- "היא מגיעה לקחת אותו".
- "אל תיתן לה אותו, לא משנה מה המחיר. אתה יודע למה היא רוצה
אותו כל-כך, היא רוצה להכניס אותך קלן, להפיל אותך קלן. היא
רוצה לתת אותו להם".
- "טי סי רייט, הא, היא משתפת פעולה איתו, היא בטח מזדיינת
איתו".
- "אל תדאג הכלבלב לא יטריד אותנו יותר, דאגתי לזה בעצמי".
- "מה, איך, מה?, רגע אם כך אני מוסר לה אותו וזהו זה".
- "אל תהיה טיפש, קלן, תחשוב. היא לא רצתה את הבלש העלוב.
תיזכר, פול מורי, אתה נזכר עכשיו?".
- "פול מורי, פול מורי היה חבר שלי. פול מורי זיין את אשתי".
רעש מכונית דמם ושקט שרר בבקתה.

גברת דרקן נגלתה מבעד לחרך האור הגדל בין הקיר לדלת. מר דרקן
ישב בפנים מכווץ על ריצפת העץ, מביט בה.
היא ישרה אליו בקושי את מבטה, כה מכוער יצור זה בפניו הלבנות,
בזקנו המתקרזל ועיניו השחורות, בקומתו הרמה והכפופה, במיוחד
ברזונו מעורר הפלצות. אך לגברת דרקן היה בעלה החומות, הגבולות,
החיים עצמם, התעתוע.

"אני התקווה, מאירה באפלה, נותנת שם לכל. והוא הצייד רודף
אחרי. איתו או בלעדיו אין לי תקווה".
הצעדים המהירים הלמו בראשה, משאירים תביעות שחורות של גשם.
הדמות הכהה החלה מתקרבת עוד ועוד, מגיחה מן האפלה, ושוב נמוגה
ברקע חסר הקיום. היא האיצה קצב ריצתה, אך ללא הועיל. הגשם החל
מתחזק למטר כבד. היא נעצרה. נשימותיה הכבדות נשמעו היטב
בתודעתה פתאום עת הוא התקרב אליה בריצה רפה יותר ומתרשלת. לפתע
נחשף מולו הגשר, כה כהה היה עד שבקושי ניתן היה לזהותו על קו
השמיים. הוא החל רץ בכל כוחו, משאיר את עכביו מאחור.
היא כרעה על בירכיה והרכינה מטה את ראשה. היא לא יכלה לרוץ עוד
וזה המקום המתאים לסגור מעגל, להתאחד עם אהבתה. באהבה אין
גבולות, והצדק הוא עגול, מעגל ללא סוף. היא ישרה אליו מבט.
- "אני מוכנה".

"מספרים שכשהראש ניתק מן הגוף ישנם עוד כמה רגעים, רגעים של
חסד בהם ניתן עוד לחוש, ניתן עוד לראות.
כשראשה עשה דרכו למצולות יתכן והדבר האחרון אותו ראתה היה רכב
שחור שמחלונו הקדמי השבור פורץ מי שהיה החיוך והסיגר"

קלן דרקן ישב לבדו בביתו שביער סיקרטקיפ. סיפורים משונים סופרו
על אותו המקום, ואנשים ממעטים לבקר בו.
למעשה מאז הרסו תושבי העיר את הגשר, קשה הגישה אל אחוזת דרקן,
אחוזת חיות הפרא.

"אני הצייד, רודף אחר חסרי השם, מחפש באפלה. והיא מאור עיניי,
התקווה שנעקרה מליבי, איתה ובלעדיה ניצחתי. הכל הפך לזיכרון,
זיכרון מן העבר".
קלן דרקן הצמיד את האקדח לראשו, זמן חלף, שניות מספר, הוא הניח
אותו והצמיד את הסכין אל ליבו...
"כן אני עשיתי הכל, זה הייתי אני כל הזמן. זהו החוק, כך עובד
העולם, לא משנה היכן הוא הצדק.      
לא, לא השתגעתי, הייתי משוגע כל הזמן."
"המוות יתפוס אותך, לא תברח ממנו. החיים המנסים לחמוק מידיו הם
רק אשליה, רק תעתוע."