מה שקולטים כשיושבים על כיסא נדנדה וצופים בפרק ה-30,567 של
"ימי חיינו"...

זמן שולט בכולנו. כאשר שמחים זמן עובר מהר, וההפך כשעייפים או
עצבנים. אבל היה ילד, די קטן, שגילו מן הסתם לא ידוע, ששלט
בזמן. בכל פעם שהיה לו שמח הוא האריך את הזמן עד שנמאס, וכשהיה
לו עצוב הוא קיצר את הזמן עד כדי שהוא לא הספיק אפילו למצמץ.
הילד, למרות היותו קטן ואולי בגלל זה, ידע איך לנצל את השטיק
הקטן הזה היטב. הוא לא סיפר את זה לאף אחד כי ידע שיקנאו בו,
ישנאו אותו ובטוח ימצאו דרך לקחת את זה ממנו. הדבר האחרון שחסר
לו עכשיו זה שאמא תעשה לו "נו, נו, נו" למרות שזה יכול לקחת
שניה וחצי.
וכך עברו מספר שנים והילד גדל די מהר. הוא התחיל להעביר את
הזמן במהירות שעושה כאב ראש, אבל זה לא ממש הפריע לו, הוא לא
סבל, לא כאב לו אף פעם.
רק כשהיה זקן, וישב לו בכיסא נדנדה מול איזה פרק 30,567 של
"ימי חיינו" הוא הבין מה קרה, הוא בזבז את חייו. בסופו של דבר
בלי הרגעים הקשים, מה הוא בעצם. לאחר פאניקה מסוימת שמאוחר מדי
ותקופת העצב הראשונה בחייו הוא מצא רעיון. די פשוט והגיוני,
האמת. הוא שלט בזמן והוא החזיר אותו אחורה עד שהוא שוב היה
אותו ילד קטן וחמוד שאהב ממתקים, בעיקר סוכריות. רק חבל שכל
הזכרונות שלו נמחקו וכך קרה ששוב הוא העביר זמן במהירות מסחררת
וכשהיה זקן קלט שטעה. וכך פעם אחרי פעם, הילד הקטן הזה לא למד
דבר בחייו, אבל מה שבטוח - הזמן שולט גם בו.