מחוג השעות כבר מזמן עבר את נקודת שיווי המשקל ועבר חצי דרך
בדרכו ליפול לכיוון השעה בה רוב העולם מתחילים לקום בבוקר.

ואני המשכתי ללכת עם עיניים חצי עצומות מדדה בקושי, יודע שאם
אעצור לרגע יהיה לי קשה לקום. הרוח הקרה נושבת וחודרת מבעד
למעיל הרוח, דבר שאינו מוסיף לתחושה הטובה שיש לשומר באמצע
משמרת אינסופית אי שם בלב האזורים המסוכנים של הקמפוס.

לא ידעתי כיצד להתייחס לעובדה שעדיין אין בידי נשק. מצד אחד
הדבר הקל מעלי את ההליכה סביב עצמי אבל מצד שני הדבר חיזק את
התחושה שאולי היה עדיף לקחת את עצמי את העבודה השנייה שהוצעה
לי, כדחליל.

נזהרתי שלא למעוד בירידה במדרגות, לא ממש ברור לי למה עליתי
מלכתחילה, הרי למעלה לא היה דבר שישנו למטה ובשניהם לא היה
דבר, נקודה. מעטה החושך המופר רק סביב ללוחות מודעות שיכולתי
לדקלם בעל פה. ובכל זאת למה עליתי? אולי כדי לגוון בסוג
הפסיעות, להכניס קצת אתגר. במקום צעדים קטנים המובילים לכיוון
הצעד הבא, צעדים ישנו האתגר הכרוך בלהרים את כף הרגל מספר
סנטימטרים יותר. דבר שלא לקחתי בחשבון הוא הצורך לרדת בצד
השני. משימה מסוכנת כאשר העיניים מסרבות פקודה ונעצמות ללא
התראה. סיבה נוספת שבשלה עליתי למעלה הייתה התקווה שאולי שם
יהיה פחות קר, רק שנפלאות התבונה כוונה אותי למסדרון היחידי
שפתוח לחלוטין משני צדדיו, דבר שהרוח ידעה לנצל, כדי לצאת
במשנה מרץ בצד השני.



ברגעי מצוקה כאשר האדם מתחנן לרעיון עמוק להגות בו, רעיון
שישכיח את הצורך הנואש לשרוף זמן. ברגעים כאלו התודעה מקפידה
להסתגר בצורך הבסיסי ביותר ששוכן במעמקי הנפש, קרי מקום חם כדי
לישון.



ברגע משבר החלטתי ללכת לבדוק שהכל תקין בתוך מעבדת המחשבים.
כניסתי למעבדה לא משכה כל תשומת לב, לפחות לא בפעם השלושים
שנכנסתי פנימה באותו הלילה. הכיסאות הריקים המשיכו ללעוג לי
ולרמוז `רק נראה אם יש לך אומץ`. המקום עצמו היה חמים במעט
מהקור השורר בחוץ, אומנם דלת לא היתה והרוח שלחה מידי פעם
משבים דוקרים פנימה, אבל הדחלילים האומללים שישבו מול המסכים
והתאמצו ללחוץ על המקשים הנכונים הועילו לשבור במעט את הקור.

במקום היו כעשרה סטודנטים וחתול. הסטודנטים ישבו עם עיניים
נפוחות קוראים בקושי את הכתוב במסך ולוחצים בכבדות על המקלדת.
אין ספק שאם הייתי מתנחם בצרות אחרים הייתי פוצח בריקוד סוער.
לפחות לי לא היתה עבודה להגיש עד למחר, אני יכולתי להתיר לעצמי
לשקוע באומללות. את היתרון הזה ניצלתי במלואו.

מבין הנוכחים בחדר היו שלושה שישנו, שני סטודנטים שלא עמדו
בעומס וקרסו מול המחשב, מתעוררים מדי פעם בבהלה כדי לשמור את
השינויים שנעשו במסמך, שינויים שנעשו בפרקי הערות הקצרים שהיו
להם. אני מקווה שיבדקו טוב את מה שנרשם שם, בגלל שבאופן אישי
לא הייתי סומך על רסיסי דעת המעורבת בחלומות ותשוקות זועקות
ללכת למיטה חמה.



היה הם עוד אחד שישן בנחת, הוא לא מיהר לשום מקום. לאחר שמצא
לעצמו נקודה חמה ונעימה להניח בה את הראש הוא לא התכוון לזוז
משם. מדי פעם כאשר אחד הסטודנטים השתעל, הרים את ראשו כדי
להתבונן ברחמים ביצורים החולניים שישבו סביבו.



שלוש לפנות בוקר עשרה סטודנטים אומללים שמקווים שכוחם יעמוד
להם לסיים את העבודה.

שלוש לפנות בוקר ושומר אחד שמנצל את הקור המכאיב כדי לא לישון
בעמידה.

שלוש לפנות בוקר וחתול מאושר מתנמנם על מסך דולק ולועג לגזע
האנושי.



"ומותר האדם מן הבהמה - אין!!! כי הכל הבל" (קהלת ג`, י"ט).



תגובות הקוראים

נכתב ע"י מיכאל שרון ב 18/05/2005 01:38:21
מותר החתול מן האדם. חתולים עולים על רוב האנשים שאני מכיר.
אנשים רבים הינם מסואבים ומקורנפים, אך טרם ראיתי חתול מקורנף.
אנשים הם כמו סינים: ראית אחד - ראית כמעט את כולם. אבל כל
חתול הוא אישיות ניפרדת, ולאף חתול אין תחליף. אנשים מטבעם הם
מצחינים, מזילי ריר (כמו כלבים) ותכופות מוכי זיבה. אך החתול
הוא צחור, נקי להפליא ואלגנטי. אין בכלל טעם להתחיל להשוות
אנשים לחתולים. במצרים סגדו לאלה-החתול בסטא, והדבר מובן לגמרי
- היא רק השרתה מרוחה על רבים. אבל כאשר סגדו לאל-האדם סטלין -
הוא רצח 23 מיליון. אנשים - עופו, מי יתנכם ציפור. עופו לי
מהעיניים. לקיבינימט. חתול יכול ללכת במגפיים והוא חמוד. כשאדם
הולך במגפיים - הוא קלגס.