זה די נדיר שנוצרים יחסי ידידות בין בני אדם לג'וקים, במיוחד
בביתנו. אבל הפעם היה זה סיפור אחר.
שלא תבינו אותי לא נכון, חוץ מהג'וק המיוחד הזה, כל ג'וק שביקר
בביתנו זכה להכיר את נעלי הבית מקרוב ומהר. כמובן שהדבר לווה
בצעקות אימים שהעירו את כל השכונה. אבל בסוף קול חבטה והפרשיה
מסתיימת בניצחון האדם על הטורף האימתני.
הג'וק הזה הגיע בשבת, בדיוק באמצע הסעודה כאשר הינו ישובים
כולנו בנחת לפני צלחות מלאות מרק מהביל. בתחילה הופעלו מערכות
ההזעקה. אני חייב לציין שמערכות אלו פועלות בביתנו ביעילות
מרשימה. ברגעים ספורים המקום עבר מדיון שלו הנוגע לברור סוגית
חשש חיסרון מלח במרק, לתרועות היסטריות שודאי גרמו לכל המרעין
בישין האחרים לחזור לספסל הלימודים. הצוותים הקרביים הסתערו
לכיוון האויב מוכנים לניצחון מהיר ולתרועת ההמון אסיר התודה.
אך קול לא צפוי בלם את הכוחות באמצע ההתקדמות -
"שבת!"
מילה זו שינתה את כל סדרי בראשית. הכוחות הקרביים הורדו את
הנעל המונפת בלבול, אם לא ניתן להרוג את הג'וק הסורר אז מה
עושים איתו? גם מערכות ההתרעה השתבשו, הרי המנגנון פעל מתוך
ההנחה שניתן יהיה להפסיק כאשר המשבר יגיע לסיומו - כאשר התברר
שהדבר לא יקרה כל כך מהר נעשה די מטופש לצעוק בלי סוף, מה גם
שהגרון התחיל לכאוב.
לכאורה, ובלית ברירה, הכול חזר למסלולו, הסועדים סועדים ופרשת
המלח נמשכת אך בצורה מאולצת. רק שהפעם דמות נוספת הייתה ברקע.
איש לא דיבר על הג'וק שטייל בשלווה במטבח כאילו לועג לסועדים
מפגין את עורמתו ברבים. היו שמדי פעם לא עמדו בפיתוי ונשלחו
הצצות חטופות למטבח לראות היכן הוא מטייל כעת.

במוצאי שבת המקום עבר ריסוס יסודי וכן חזרה השלווה למסלולה,
עד...

שבת לאחר מכן הג'וק הופיע בשנית. הפעם הכוחות שזכרו את ההשפלה
שנחלו מידי החרק ניסו ללבוש מעטה של אדישות והמשיכו ללעוס.
האזכור היחידי שקיבל הג'וק היה אצבע בודדת שהונפה מדמות
מופתעת, אצבע שהונפה והורדה במבוכה למראה הפנים הזועפים של יתר
הסועדים.
אם תשאלו מניין אני יודע שמדובר היה באותו הג'וק, ובכן איני
יודע. אבל בגלל שהדבר שנה שבתות נוספות טבעי היה להניח שמדובר
על ג'וק בודד שסיגל לעצמו מנהג לבקר בביתנו בשבתות. ומכיוון
שהדבר נהפך לשגרה זכה הג'וק לשם "ג'ו". לשמחתי הרבה איש לא ידע
בברור מה אוכלים הג'וקים, אחרת אולי היה קם משהו ומציע שנציב
צלחת מיוחדת לג'ו, בדומה למה ששכנינו עושים עם הכלב שבביתם.
כאשר סיפרתי לחברי על ג'ו הוא העלה שאלה מעניינת, מניין יודע
ג'ו הג'וק מתי שבת? הרי לא סביר שהוא סופר את הימים. ואם ריח
האוכלים מושך אותו הרי שהיה צריך לבוא ביום חמישי, כאשר
הבישולים בשיאם. גם הסברה שהוא מחזיק שעון נשללה מסיבות
מובנות. הדרך היחידה שניתן היה ליישב את הקושיה היה להניח
שלג'וק הייתה היכולת לחוש את הקדושה המיוחדת שנמצאת ביום זה,
בדומה לחמור המפורסם של פנחס בן יאיר.
ברגע שסברה זו התקבלה, נפרצו כל חומות ההיגיון ומבירור לבירור
הגענו למסקנה שמדובר על נשמתו של צדיק שהתגלגלה לגופו של ג'ו
כדי לתקן מספר דברים הקשורים לניצוצות ולשבת. כמובן שמרגע שדבר
זה התברר זכה ג'ו לכבוד מיוחד בביתנו, כבוד שלא זכה בו שום
ג'וק מעולם. שבתות בהם הוא איחר מלהופיע כל הדיונים סביב
השולחן נדחו ועסקו רק סביבו. בין אם בחשש שמא קרה לו משהו רע
לבין שמחה על שעלה בידו לתקן את הדרוש תיקון ולעלות לעולם
שכולו מחושים.
אני לא יודע מה אורך חייו של ג'וק אבל לדעתי ג'ו זכה לאריכות
ימים מופלגת, למרות מותו המצער בטרם עת. טרגדיה זו ארעה כאשר
התארח בביתנו פרנציס, גוי מצרפת שאומנם חסרה לו יראת כבוד מפני
צדיקים, אבל בפרוש הוא ידע כיצד לתפעל נעלי בית.