כשערב יורד וצללים מתארכים
דוחקים, מוחקים את האור
וקולות הדממה וצרצור צרצרים
מחליפים את ציוץ הציפור
מתכנסות אל עצמן נשמות תועות
מסתגרות בחדרי חדרים
בחושך, לבד, מוסרות מסכות
מפנים, שביום מאירים.

כשלילה פורש את כנפיו השחורות
ושעון, מתקתק בכבדות
הכאב מתפרץ וזולגות הדמעות
בשעות הקשות של בדידות
ונפש תועה, שהיום לה בית סוהר
בכלא הלב תסתתר
בלילה בחושך, נפתח איזה צוהר
ודרכו הכאב משתחרר.

הכאב, זו דרכו, להכאיב בעוצמה
עם סוד, משלב הוא ידיים
כשבחוץ אין סימן חיצוני לפגיעה
האדם, בתוכו, קרוע לשניים
הוא חושש לספר, מחמת הבושה
הוא חווה אובדן שזועק
הוא כואב מבגידה בסיפור אהבה
או גילוי עריות שחונק.

הרבה מסכות מוסרות עם הליל
ביום, הן בלתי נראות
גם אם תתבונן, מקרוב תסתכל
תראה פנים מחייכות
כי טבעו של אדם, לאצור, לחנוק
לחיות, כמו דבר לא קרה
גם אם נראה, שלווים כמו תינוק
רבים, חובשים מסיכה...

ספטמבר    2001