כשושנה נסוגה תחת יבולי ניחוח,אופפים דמותה של בעלת הכורח,
עומד שומם תחת משאו בליבו הדומם,ומפני פניו אל הרוח,
שוקק עין חרש תחת דומיה שלווה הזורמת במוהל השושנה,
במעונות לחש מצודדת אף היא כמנסה לברוח,
עול כבד נוטה לזכותה,ופוסק בלאט תחת חושיה הצובטות,
דממה שוררת,כצעקת מרום על פני תהום,
אך הוא עומד שומם,תחת פיקודו שליטי כתף,ומעליו תוקף,
חש לעומת הרוחות כמוסות הסודות,לשנות גורל יילל כשופר,
וכבקע רקיע לשני צורות,
צלילי לחש צובעים אוזנו,וניחום פתאים חש בעורפו,
מסרב להתבונן על המוהל הסדוק,
עיניו קמוצות ופיו כאגרופו קמוץ,
חשתי כסערה ניחש נכונה,השקתי את גני תירץ במהרה,
מה לך חמדתי התפלא נוכח השושנה,
סרוגה במעטפות אבל על שכחת התוקף,
מה מר גורלי ניגן כינור ליבה,
אך הוא עומד שומם,מתפלא נוכחותה של עלמה שלווה,
נוטפת טיפות קסם על יצועי אמא אדמה,
ושערה במשב מסתלסל כמנגינה,
הרי הינך שוכבת על יצועי דמעה,
מהיכן האושר הצרוף כרסיסי בינה,
יופייך לכל עובר מתהדר על הגבירה,
כרוקדת בחתונתה הייתה השושנה,
נצר הוא בליבו בין כיסופי המראות,
פיקדון לשממה יפוזר במדברות,
בהקיצו למציאותה של שושנה כה נעימה,
מפזר הוא בגאון את יגונה וצערה,
והוא אינו עומד שומם.