פעם חשבתי שאני היחידה שלא מאמינה באלוהים.
בעצם, הייתה את שקד אבל אפילו לה היה צד דתי במשפחה, כך שהיא
לא מי שתשבור לי את הסכמה. אפילו, הפסקנו לדבר בכיתה ז', אז
להתקשר ביום כיפור לא היה לאן.
הרגשתי גדולה מעל כולם, למרות שהייתי סתם עוד אחת, ילדה בכיתה
ז' עם המחשבות שלה. הרגשתי שהבנתי משהו שאחרים עדיין לא
הספיקו, שהקדמתי את השאר בתובנה. בכל זאת, הייתי שונה - גם אם
רק אני עשיתי את ההבחנה הזאת.
עד היום אני לא בטוחה למה כששואלים, אני עונה "לא", ובמחשבה
נוספת "אני גם לא שוללת. פשוט, עד שיוכח אחרת - לא".
גדלתי קצת מבפנים, וגדלתי קצת עם כולם. פתאום הגיעו פנים חדשות
מכל כיוון שרק ניתן ומצאתי עצמי בין כל השונים האלה. שונים
שדומים לי, שונים שאני דומה להם, או שונים ששונים ממני - רק
שונים. כבר הבנתי שיחידה אני לא, יש הכול מהכול. אני מסתכלת על
השונים האלה מהצד, מה "אמיתי" שאני מתאמצת לבנות סביבי.
וחושבת. חושבת על עצמי ועליהם, על עצמי ועליו. חושבת עד שלעתים
קשה לבאר בין המחשבות שלי למחשבות שלהם, השונות. רגע אחד עוטה
כסות הדר וחן, מתרשמת מעצמי ומהביטחון הנלווה, ורגע אחר פושטת
שכבה אחר שכבה, כמקלפת שום, מנסה למצוא את שיניי מתחת להבלות.
עוד פנים חדשות חולפות על שלי. כולן יפות ביופיין, באשר יהיה.
ושוב קשה. קשה להגדיר מהו יופי. קל מכך הוא להסיק שאין צורך
בהגדרה. אני מוצאת יופי בפניהן גם כשזעופות הן, גם כששוחקות.
גם כשקודרות הן וגם כשלהוטות. גם כששביעות הן וגם כשרעבות,
אולי רק, אולי רק כי שלי כמהות להבעה משלהן. מטכסות עיצה
כשאפשר אך לא יודעות כיצד להשתמש בה. מנסות למצוא את מקומן
האמיתי.
איני שוללת, לגמרי לא. פשוט, עד שיוכח אחרת - לא. בינתיים כל
השונים האלה מטלטלים אותי מצד לצד, למרות שצד כבר בחרתי. החוסר
הזה, הריקנות הזאת. ההבעה שמתיימרת לדעת הכל אך מאחוריה מאום.
ההבעה שכנראה מנסה למצוא את עצמה באמת, ולהפסיק לתהות ולתעות
בין כל השונים. |