עצור במקום! בלימת חירום ויו-טרן אחורה. חשבת שעלית על הכביש
המהיר שיביא אותך היישר לגאולה? חשבת לזנוח אותי מאחורה? חשבת
שניתקת את חבל הטבור הנורא שחיבר אותך אליי? אז הנה, בדיוק פה
הייתה הטעות שלך. כי מי שנולד עיוור, לא יברח מגורלו ובטח מי
שהביא על עצמו את העיוורון. חשבת להיות עלה נידף, לשכוח שאת
חוח שנתפס בפרווה - אבל העלית חרס בידיך, כי אני חרוטה בך.
שכחת שאני פיסלתי אותך, עיצבתי את קווי אובדנך בקפידה, הענקתי
חום לגופך הגמיש כשהיה זקוק לאהבה, שפכתי עלייך צבעי השראה
בדליים. כן, כן - זאת אני. קראת לי נחש ומפלצת, והאשמתי אותי
בכל צרותייך , אבל שכחת שאני אמך האמיתית. אימצתי אותך כשכולם
הפנו לך עורף, ניחמתי אותך כשאף נפש לא הייתה זכה דיו להבינך.
ומה הם מבינים בכלל? הם עדיין שבויים בעולמם חסר הפשר והצורה,
הם מגדירים הרגל כאהבה, הם מוותרים על חיפוש האמת תמורת נוחות
חומרית, הם נכנסים לתוך הזרם הבלתי פוסק של השגרה שמוביל אותם
היישר אל ים המוות מבלי שיבינו בכלל מי הם. ואילו אני נתתי לך
הזדמנות לגעת בטוהר, לחיות חיי נצח, לטעום את ניחוח הרגש.
ומה אני מקבלת בתמורה? את נוטשת אותי, עוזבת אותי לטובתם. את
הופכת להיות כמוהם, מציבה לך מטרות סתמיות, נגררת אל תוך מעגל
הריקנות. תתעוררי כבר! תחזרי לשורשייך, תחזרי לעצמך! לא יעזור
לך שום דבר. התעוררת לפני שלוש שנים ואין שום סיכוי שתחזרי
לחלום את חלום הילדות המתוק. ברגע שמסך התמימות נשבר, אין דרך
להחזיר אותו לחיים. את לא זוכרת כיצד הרגשת אז? הלא הייתה זאת
האופוריה האולטימטיבית. שום משקה משכר ושום מעשה אהבים לא
יחליפו לך את ההתעלות הנפשית של שארית הגוף.
|