בכפר מכורתי ניצבה באר בלב הכיכר המרכזית. עתיקה מאוד היתה.
מימיה זה מכבר לא נדלו מקרביה, לא מפאת עכירות או זיהום, כי אם
מתוך יראת הקודש שנסבה סביבה מאז ימי קדם. באר זאת קדושה היתה
בעיני הבריות; תושבי הכפר כולם, גברים כנשים, בורים כמשכילים,
נהגו להשליך אל תוך הפיר העמוק מנחות כסף ושאר תשמישי קדושה
יקרי ערך למען סגולה טובה, בריאות ועושר, כיבוד נשמות המתים
ושאר כהנה וכהנה משאלות אשר מקורן בצדו האפל של לב האדם.
כך גם אנוכי, זכור לי היטב, נהגתי בימי ילדותי לפקוד את הבאר
בגפי או עם הוריי, בימי החול וימי החג, ולנצור בלבי נדר ומשאלה
נכספת בעודי עומד על קצות אצבעותיי, מביט אפוף באדי הטחב
העבשים אל תוך הלוע השחור, ומשחרר מידי המושטת ברעד קל ונרגש
את חופן הפרוטות אשר הפקיד אבי בידיי למען מטרה נעלה זו. שם,
בלב חשכת הבאר, ביקשתי לשווא לחזות בפני הקדושים.
כשהגיעה העת שלחוני הוריי כמקובל אל מנזר נידח, למען אשכיל
בנבכי נפש האדם ותבל ותגדל רוחי התמה. שנים מספר עשיתי שם בקרב
הנזירים גלוחי הראש, שותף בדממתם מן השפה אל החוץ אך בקרבי
סוער וגועש בקושיות וטרוניות אשר מיאנו לשקוט. חביבים עליי היו
תרגילי הריכוז והתפילה הנוקשים שלהם, אשר בכוחם היה לפייס את
שדי לבבי ולו לשעה קלה. יותר מכל אהבתי את זה אשר מכונה "מנטרת
המת". מדובר היה בישיבה ממושכת הרחק מכל הסחה והאטה מדורגת
ומוקפדת של הנשימה עד לעצירתה המוחלטת לפרקי זמן הולכים
ומתארכים, אז הופכות פעימות הלב איטיות ושקטות עד לכדי לחישה
חרישית ומתעתעת שכמו מתמוגגת לאיטה ברוח; אז ידעה נפשי חירות
ומרגוע.
בתום אותה תקופה שבתי אל בית הוריי. בחום רב קיבלוני אל קרבם,
כמו לא עזבתי מעולם. עוד באותו ערב ניגשנו לתת מנחת הודיה
לקדושי הבאר, על שיבתי בשלום, על הידע שרכשתי, ועל העתיד לו
ייחלנו. ומה היה עתיד זה? באותם ימים רכש אבי האיכר חלקת אדמה
נוספת, לגדל בה גפנים וקטניות אשר לבטח יביאו לשגשוג ניכר במשק
הבית הדל. חלקה זו, בישר לי בקול חגיגי וגאה עוד לשפת הבאר
באותה שעה, נועדה להיות תחת השגחתי ואחריותי הבלבדיות; כי
מורשת אבות רוממו בנים כדברי הכתובים.
אותו לילה נדדה שנתי. שרעפיי הטמאים לעגו לניסיונותיי התפלים
למצוא מרגוע בין כנפי הקדושים והמזמורים בהם ציידוני לימודיי
במנזר. כאן, בין כותלי הטיט והקש, כמו איבדו מאונם המאגי. כאן
היו אלה אך מילים יפות.
למחרת הקצתי אל יום עבודת אדמה שגרתי. עם כובע קש לראשי ומגרפה
בידי הצטרפתי אל אבי בחלקה החדשה, לסלק את אינסוף האבנים
והעשבים השוטים שכמו התרבו תחת ידינו. כשהרקיעה החמה אל מעל
ראשינו, היו הפצעים על ידינו וזיעתנו הניגרת במפלים העדות
היחידה לעמל המפרך.
את סעודת הצהריים הדלה נהוג היה לחלוק עם איכרים שכנים, לצלו
של עץ פיקוס עתיק יומין באחד השדות. קעריות האורז עברו מיד ליד
והזכירו לי את התשורות שנוהגים להניח במקדשים לרגלי פסלי
הקדושים מדי יום ביומו. בתור חניך זוטר, אחת המטלות בהן
נצטוויתי במנזר לעיתים תכופות היה לסלק את שאריות המזון הנרקב
מאותן קעריות ולנקותן למען מנחות יום המחר. משימה זו, מן החובה
היה לבצעה בשעת לילה מאוחרת, הרחק מעיני המתפללים ועוברי
האורח.
האיכרים סביבי זללו בידיהם ברעבתנות מופגנת והחליפו חוויות מן
היומיום ודעות על המתרחש בכפר וכן הלצות לרוב, אשר עוררו בכל
צחקוקים שחורי שיניים רועמים. גברים אלו, אשר פניהם היו לי
זרים, נראו לעיניי על תוויהם מכוסי העפר ובלויי בגדיהם דהויי
הצבע, כמעט כאדם אחד.
עם רדת הליל שכב גופי דואב ומותש על מצע מיטתו ומיאן להתמסר
לשינה. תחינותיי לא הועילו; תרגילי הנשימה איבדו יעילותם.
זמן-לא-זמן בהיתי בפנים השונות אשר הביטו אל תוך עיניי מן
האפלה, מי נוזף ומי מפתה, ומי דומם כלהב התער על לבי המיוסר.
משלא עמדה עוד רוחי בפרץ, קמתי ויצאתי אל מחוץ לבית.
סמטאות העפר קיבלוני בדממה. חצות הליל זה מכבר חלף ועמו הולכי
הבטל ופושטי היד המקומיים. האוויר עוד צפן מחמימות היום ונעם
לגופי הלאה; לו אך יכלו ליטופיו הרכים לפלוש אל תוך נבכיי
הקודרים ולהפיג צינתם. תחילה הובילוני צעדיי אל חורבות מקדש
עתיק אשר אלוהיו נשכחו מלבבות בני הכפר ופינו מקומם לקדושים
החדשים אשר זרועותיהם השמימיות עמוסות היו הבטחות לעושר
ובריאות ושאר טובין. מן המבנה שלפנים ידע פאר וקדושה לא נותרו
אלא גבבי אבן בצבע האפר וגומחות תפילה הרוסות אשר שימשו כעת
מחסה לחולדות והתורים. ממול ניצבה אחוזתו של אציל הכפר, בן
חסותו של הקיסר ובעליו החוקיים של כל האדמות ותוצרתן. יישרתי
מבט אל צמד האריות המוזהבים שבפתח ותהיתי האם מדמי חלקתו החדשה
של אבי נרכשו בחלקם. רעות הטינה והקנאה לאדם, נזפתי בעצמי
והמשכתי הלאה.
לבסוף הגעתי אל הבאר. שעה ארוכה עמדתי לשפתה לאור הלבנה הבוהקת
והבטתי אל תוכה. לבד הייתי שם, אך נוכחות תושבי הכפר כולם רבצה
על לבי ונקבה גופי באינספור זוגות עיניים משקיפות על מעשיי
ונוברות בשרעפיי. בגרוני חשתי מן מחנק, כאילו לחצו על חזי
ידיים עלומות וניסו להודפני הרחק משם, ממקום קדוש זה אשר עצם
נוכחותי שם באלו הנסיבות בגדר כפירה היתה לדידם.
יותר מכל ביקשתי לי שלווה. בו במקום התיישבתי על הקרקע, עצמתי
עיניי וסילקתי ממוחי כל מחשבה במאמץ רב. נשימותיי היו לי לעוגן
להיאחז בו מפני סערת רגשותיי שלוחות הרסן, שם יכולתי למצוא
בטחון ודממה.
אט-אט שקט גופי ונרפה. דהירות לבי הפכו למהלומות תופים מהדהדות
במקצב הולך ודועך, עמומות ונינוחות כל פעם יותר, עד אשר נדמו
כמעט לגמרי ובנשמתי פשט האור.
פקחתי עיניים. לאט כצמיחת הלוטוס מעל פני המים התרוממתי על
רגליי. ידיי שקלפו מעליי את בגדיי לא חשו בדבר, כמו לא היו שם
כלל בנמצא, כמו לא להם השררה. אוושות רכות עינגו את גופי הערום
באצבעות משי עדינות, משכרות, מפצחות בנפשי מנעולי קדם מוברחים.

לעץ סמוך קשרתי היטב את החבל וגלגלתי אותו אל מעמקי הבאר; אם
הפרעתי לתנומת הקדושים והרוחות לא העירו אלו דבר. עם כל נשימה
מתונה ירדתי צעד נוסף במורד הפיר הצר והחם, לבני האבן סביבי
חלקות מלחות וטחב רירי, ריאותיי נאבקות באוויר העכור. העלטה
היתה מוחלטת. פולש עז מצח הייתי, נכלם מעצמי, מרחשי הבאר
הנאנקת בזעף תחתיי, מפני הרפאים שרחפו סביב ראשי במערכתם
האחרונה לגאולת נשמתי.
בתחתית קיבלו את פניי המים השחורים בברכה פושרת ומנחמת.
השתוקקותי להם הורידני עמוק אל תוכם, הרחק מהחבל. הקרקעית
הספוגית עצרה את שקיעתי מטה. נשכבתי בה על צדי, שפוף וצפוד כמו
זרע בבטחת התרמיל. שעה ארוכה שכבתי שם כמת והאזנתי לדממת המים
באוזניי, אוצר בקרבי את נשימותיי בלי משים כמעט.
עיניי בהו עקרות באינסוף השחור לפניהן. הושטתי ידיים וגיששתי
באצבעותיי בין רגבי החול הרטובים ועשבי המים. ושם מצאתי מיד את
מבוקשי - חפצי המתכת הרבים, מנחות אדם נשכחות משכבר הימים, נחו
קבורים למחצה בתוך הבוץ והטחב בחשכת העד התת-ימית הרחק מכל עין
צופייה. וידיי היו לעדים שומרי סוד ויחידי סגולה להימצאותם שם
ולא בממלכות אלים נשגבות.
בתנועות קצובות, מתואמות עם לבי הלוחש לאטו בקרבי, ליקטתי את
האוצרות הגנוזים אל תוך שק הקש הקשור למותניי עד אשר איים
להתבקע. השפע הבלתי נדלה שם צרב ברוחי, זיעת אפיים בלבוש מתכת
מושלכת תהומה.
הטיפוס מעלה כמעט והכריעני. ריאותיי דאבו, כל גופי נאבק עם
קירות הבאר והחבל והמשקל הרב על גבי, כמו עשו כולם יד אחת
כנגדי, למשכני בחזרה אל בור קבורתי.
לאור הירח נחשף לעיניי מה רב השלל. מטבעות זהב עתיקות, תשמישי
קדושה משובצים אבנים טובות, פסלונים יקרים מפז. הבטתי בכל
העושר הזה ובבתי הקש העלובים סביבי ולא יכולתי שלא למהול את
דאבוני בגיחוך מריר ושקט.
כשהתלבשתי עמדה כבר החמה להפציע מעבר לאופק, אדישה למעללי
ילדיה הסוררים; ובדרכי אל מחוץ לכפר, שפוף גב ונוטף מים, היתה
לי בתפארתה העלומה בת לוויה דוממת.