להב היה מותש לחלוטין. שריריו בערו, פיו קצף וטיפות זיעה ניגרו
מכל נקבובית בגופו, מצטרפות לצניחתם של נוזלי אפו. כל כולו זעק
עצור, אך האגו המשיך מצליף בו להתמיד.
מזה שעות גמע מרחקים, חולף בין דיונות החול ובמרחבים הצחיחים
שמסביבו. נפשו מלאה חיימה - על גורלו, על הילדות האלימה, על
היום הארור שזימן לו ריצה שכזו בטמפרטורה לוהטת שכזו. אך יותר
מכל זעם על אגו, שלא הרפה ולא מרפה.

בוקר.
הרוח המשחקת בגלים וקולות עצבנות אופיניים של גמלים, שימשו
באופן קבוע כפס הקול לשעות אלו. כל השאר דמם. יתר אנשי המקום
עדיין המשיכו להתענג על שעות השינה האחרונות שלהם, רק הוא קם.
"אין כבוד... אין כבוד. כמו עבד אני", מילמל לעצמו מוחמד את
קינת הבוקר הקבועה שלו. אך לפחות עד שיתעוררו כולם, יש לו כמה
שעות נטולות צעקות - 'מוחמד עשה...'
כעת הגיע זמנו להאכיל, לאכף ולהכין את הסוסים לרכיבה. את
האנשים והגמלים לא אהב מוחמד, אלה חשבו עצמם מכובדים ממנו
וגרמו לו להרגיש נחות. עם הסוסים הוא דווקא הסתדר מצוין.
ליחשוש קל לאוזנם הבשרנית, בתוספת סימן מוסכם והם היו נשמעים
לו מיד. הצייתנות הכפוייה רק חיברה בינו לבין הבהמות הללו,
השוותה בינהם, שכן גם הוא היה לבהמה צייתנית ממש מראשית ימיו.

על רצועת חוף מידברית, לצידה של ביקתת קש, שכב לו דיאגו, לצידם
של חבריו המבושמים, ומאחר שגם הוא לגם לא מעט מן המשקה היה הוא
מחוייך וליבו טוב עליו. השיעמום עמד בפתח והיתכונן לתקוף אותו.
הוא עדין לא חש בו, אך ידע כי זהו עיניין של זמן בלבד. על כן,
כשצפה מבעד לעיניו המזוגגות באותו בדואי צועד לו על שפת הים
ומוביל לצידו שני סוסים, החליט כי זהו הזמן הנכון לצאת לרכיבה
קצרה. גם כך ניסה הוא להתאים במוחו סיטואציה בה הוא כובש את
ליבה של שכנתו לחוף, ומהי סיטואציה טובה יותר לכך, מזו של
האביר על סוסו הלבן?

ובכן, אולי עיניין ה-אביר וה-לבן ייאלצו להמתין לפעם אחרת, אך
בדואי מסביר פנים הוביל לעברו שני סוסים מידבריים חסונים
והציעה את גבם ואוכפם בעד מיספר זעום של לירות מקומיות. הסכום
שולם ועל גבה של אחת משתי הבהמות זינק דיאגו, שהעלה והוסיף
מיספר רב של קילוגרמים, מאז תום שירותו הצבאי. הסוס מחא על
אותה מהלומה שספג בגבו מחאה קולנית, שבפקודתו של הבדואי האדיב
הסתיימה במהרה ונישתתקה.

רכוב על גבו של הסוס, כיוון דיאגו את דהירתו לעברה של השכנה,
ששכבה בחזה חשוף ועורה מבריק ממגיני שמש שמנוניים.

מוחמד היה מרוצה, השעה עוד היתה מוקדמת והלקוח הראשון נימצא
מהר מן הרגיל. בנוסף לכך, הוא כנראה היה להוט לגשת לעברה של
עלמת חמודות חשופת חמוקיים, ולכן מיעט להתמקח על מחיר הרכיבה.
הסכום ששילם עבורה העלה על פני מוחמד חיוך של סיפוק. "זה סימן
טוב לפתוח כך את היום", חשב לעצמו.
כעת, על גב הסוס האחד, ניסה הבחור לשכנע את העלמה לעלות על גבו
של הסוס השני, ובוודאי לתת בסופו של דבר לעצמו לעלות עליה.
המחשבה דחתה אותו והוא עידן לעצמו את התאור הדימיוני בהלצה:
"משום שהוא ניצב בינה לבין שמש הבוקר, היא לא מסוגלת להיוכח עם
איזה יצור מכוער היא מתעסקת". וכדי שההנאה תהיה מושלמת, מישש
הוא פעם נוספת את השטרות, להם זכה זה עתה.
לאחר מסכת שיכנועים חלקלקים מצידו וציחקוקים מצידה, נעתרה
העלמה לבקשתו של דיאגו, כיסתה את שדיה, לבשה מיכנסיה והחלה
להסתבך במבוך הניתור לאוכף הסוס הנוסף. התנועות
הנשיות/חינניות, שלא צלחו בשום אופן במשימת הטיפוס, גרמו עונג
וצחוק למוחמד (ואולי גם העובדה כי העלמה עוררה בו תחושות
מיניות עזות). אך לקראת שניפנה לסייע, הקדים אותו המכוער ותוך
מישוש בוטה, העלה את הבחורה באחת למקום מושבה. מוחמד פנה
להסביר, כי עליהם לרכב לאט, בכדי שהוא יוכל להשגיח כי הבהמות
אינן יוצרות בעיות כלשהן, או יוצאות מכלל שליטה. אולם, בעודו
פותח בהסבר, פרצו השניים בדהירה משולהבת מכות שוטים וגררו את
מוחמד המיסכן לזנב במירדף נואש אחריהם, בתוספת צעקות מרות.

דיאגו ידע שאסור לו לסרב להצעתה של הגברת למרוץ סוסים. הוא גם
הבין שעליו לנצח בכל מחיר. חישוב מהלכיו הסתיים בהחלטה להכות
באחוריו של הסוס עד שינצח במרוץ, או עד שיקרע השוט מידיו
(בשוט, הכוונה לצינור השקייה קצר, גמיש למחצה). בכל פעם שחשב
דיאגו, כי הוא וסוסו ניצחו במרוץ, הגיעה העלמה על סוסה ופשוט
המשיכה בדהירה, תוך שהיא טוענת כי התחרות טרם הסתיימה. כך
המשיך דיאגו מכה ומצליף בלהט ובעצבנות באחורי הבהמה, עד שלפתע
דבר מה נישבר, והכוונה היא לא לצינור הגומי האכזר. הסוס שינה
בפיתאומיות את כיוון דהירתו לתוך הערבה ועד מהרה דיאגו היה
הרחק מעיניה של הרוכבת החושנית.

לאחר מאמצי על, הבין מוחמד כי עליו למצוא דרך ריאלית להשיג את
שני הרוכבים הניבזים, פן ימצא עצמו משלם על הסוסים או על
הנזקים שייגרמו להם בעבודת כפיים שתארך מלוא תוחלת חיים. מיד
פנה לאחד מאותם גמלים, שמהם סלד כל כך, ומתוך הפצרות בבעליו
אותו הכיר, זכה לשעה קלה של רכיבה על ספינת מידבר אימתנית.
"אשטוף את כליך משך שבוע", הייתה ההבטחה ששברה את גב הגמל
במקרה זה.
בפקודת בעליו, קרע הגמל לקרקע ואיפשר למוחמד לעלות עליו, אך
מרגע שהחל לדהור בחיפוש אחר הפושעים, החל הגמל להשמיע את קולות
הרטינה שלו ומוחמד ידע, כי זהו עיניין של זמן (קצר מאוד), עד
אשר יבחר הגמל השחצן לסרב לפקודותיו.

הרכיבה נמשכה זמן לא רב ואכן הגמל נעצר במקומו וסרב לזוע. לאחר
ניסיונות שונים ואף ברוטליים לגרום לו לציית, נמלא הגמל חיימה
והחל שואג ודוהר למחוזות ניסתרים. מוחמד, ממוקם בקצה דבשתו,
היה חסר אונים, נאחז בצאוורו הבהמי של הגמל בפחד גורף, שעצם את
עיניו.

הדהירה הפרעית ערכה זמן מה וכשפסקה, היה הגמל עייף ומוחמד פקח
את עיניו, דילג מטה לקרקע וקשר היטב את הגמל לעץ דקל שניצב
לידו. רגליו דרכו כעת בנווה מידבר של ממש ואוזניו שמעו את קול
קריאותיו לעזרה של אדם במצוקה נוראית. מתוך חרדה, שינס מוחמד
מותניו והחל לרוץ לכיוונן המשוער של הצווחות. מבעדם של השיחים,
הצימחיה והעצים, נגלה לעיניו מראה מופלא - סוסו האהוב, להב,
ניצב בין צימחי נווה המידבר, ללא אוכף או רסן, שריריו מיסתרגים
ואיבר מינו העצום שלוף ומוכן לקרב. לפניו, מופשל מיכנסיים
ושכוב על סלע, כשעכוזו מופנה אלעל, היה הפושע המכוער. "להב!"
קרא מוחמד. הסוס סובב את ראשו לכיוון בעליו, שהיתכונן לפקוד
עליו 'לחדול מהטרוף הזה', אך פרצוף רודנו של סוסו, ששיווע
למחילה וחנינה, התחלף במוחו של מוחמד בפניו של רודנו שלו - בעל
הבית, שהיה משלח אותו יום אחר יום לעמול תמורת כסף שלא זכה אלא
לטעימה ממנו, בעוד הוא עצמו ישן. "סוס טוב אתה", אמר לבסוף
מוחמד ברוגע, "סוס טוב".