תמיד שאני אשמע מאיר אריאל אני אחשוב עלייך, ילד נסיך שלי.
מתהפנטת בזיכרונות על העיניים הירוקות שלך
שרק לפני כמה רגעים, היו כל כך מולי
אבל
משום מה, לרוב נדמה
שאתה הולך ממני.
תמיד שאהיה בתחנת רכבת
אני אזכר בך, איך היית אוסף אותי עם האוטו הירוק שלך.
והיא, כמו סופה חורקת
מביאה אותי אליך
ולוקחת בשניות ספורות,
כל כך קשה להיפרד שם בתחנה.
ולמה בעצם זה צריך להיות
קשה לי לחשוב שכל המרחק הזה
מלא בורות של חוסר ודאות
ומי יודע מה יהיה
בסוף הדרך
יש כל כך הרבה שבילים
אך הכל מתחיל ומסתיים
בך
ולמה אני בוכה כל היום,
זה לא כי רע
רק כי כל כך
רחוק לי
ונסתר.
17.5.05 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.