את התמונה שלך תליתי על הקיר.
הנה אתה מסתכל עליי, מחייך, עינייך הבהירות מכוונות ישר לכיוון
שלי. אבל אתה לא מחייך ואפילו לא מסתכל אליי, אני מזכירה לעצמי
- אתה מחייך למצלמה, מסתכל אליה, הראש שלך מכוון בזווית שבה
אתה הכי אוהב להצטלם. אתה חושב שככה אתה הכי יפה. לא, זו לא
הזווית. אני יודעת מאיזו זווית אתה הכי יפה - מקרוב. ממש
מקרוב. קרוב כל כך ששפתינו יכולות לנגוע. התמונה הזו תיחרט
במוחי, אך לעולם לא תתלה על הקיר. נצורה במעמקי מוחי המעופש,
בבדאי אשכח מקיומה ביום מן הימים.
וגם את התמונה שלך אוריד מהקיר בשלב מסויים ואכניס לתוך ארגז,
שם היא תרבוץ לה ותעלה אבק בין זכרונות נוספים אשר אינם חשובים
לי יותר, אך אני מפחדת לזרוק.
וכך, כעבור זמן רב, אולי חודשים, אולי שנים, אפתח את הארגז הזה
ואמצא את התמונה שלך. ואתה תחייך אליי מתוכה, עינייך הבהירות
יפהפיות כתמיד, ואני אחייך אליך בחזרה. או שאולי אחייך לעצמי,
מתוך צער מסויים, כי הרי אף פעם לא באמת חייכת אליי. חייכת אל
המצלמה. חייכת לבלונדינית שעברה ברחוב. חייכת לכיווני, אך לא
אליי.
ואני אחזיר את התמונה למקומה בארגז, ויותר לא אראה אותך, וגם
לא  אזכור, וגם לא יהיה לי אכפת.