לאדם שיגרום לי להפסיק להרגיש לבד,
איך מתחילים פאקינג מכתב כזה? אני לא יודעת. פעם ראשונה שאני
כותבת כזה דבר. אז... מה שלומך? אצלי לא משהו בכלל. הסתיו
מתגלגל כבר מאתמול ברחוב וצבעי ה'לבד' שלי מאוד בולטים על הרקע
האפור של השמיים.
זה נראה כאילו כולם יודעים להבין אותי הרבה יותר טוב מאני
עצמי, ואני לא יודעת מה לבחור. האם אני מוותרת או בעצם מנצחת
על הכל מלמעלה? אני כלום או הכל? אולי אני פשוט נעה ונדה,
ואולי אני יציבה מידי, קשה מידי. על מה לעזאזל אני נלחמת?
ההרגשה הכללית היא, שכל המלחמות שלי מיותרות. האם אני מדברת
מהבנה עמוקה יותר או מיאוש?
אמרו לי פעם שהאומנים האמיתיים הם האנשים הכי רגישים ושהכי קשה
להם בחיים כי הם כל כך רגישים להכל, וכאלה. האם אני אמנית
אמיתית או פשוט חתיכת אפס מלאה בבולשיט?
אז מה אם אומרים לי שאני יפה? מה הן כבר נתנו לי בחיים,
העיניים הירוקות האלה שכולם מתלהבים מהן כל כך? העיניים
הכביכול טהורות האלה? מה הן נתנו לי חוץ מלהשלות אנשים שאחרי
שהכירו אותי באמת התאכזבו מהתוצאות? ואולי אני סתם מתבגרת
מטופשת שמחפשת משמעויות בגיל מלא בתהיות?
אז יופי, אני מחפשת משמעות ואהבה, אבל בשביל מה? בשביל לספר על
זה אחר-כך לאנשים, שהנה אני חכמה יותר כי הבנתי משהו שהם לא
הבינו? לא אוהבת את כל העמדות הפנים האלה.
לאדם שיגרום לי להפסיק להרגיש לבד,
כבר פאקינג 17 שנה אני מחכה ואתה לא מגיע. אף אחד לא גורם לי
להרגיש חוץ מגראס. אני קצת חסומה רגשית. ואולי אני סתם מזבלת
את השכל.
לאדם שיגרום לי להפסיק להרגיש לבד,
משעמם לי פה. חד גוני לי מידי. אולי פשוט לא גיליתי את כל
הצבעים שישנם בעולם, אבל בנתיים לא טוב לי. ואני לא יודעת
להצביע על מה לא עושה לי טוב.
לעצמי,
למה את בוכה עכשיו? מה הבעיה שלך? זה מתחיל לעצבן כבר. צאי
מזה, חתיכת פוזאיסטית אחת. לובשת כבר שבוע את הג'ינס שאבא קנה
לפני 40 שנה. יופי, את זרוקה. ואת מעשנת. כמה מגניבה... לא! את
חתיכת כלום, זה מה שאת. פוחדת לנסות כי אולי תכשלי. קצת קשה
בלימודים, אז רוצים לעזוב, נכון? כל הכבוד, ממש ילדה לתפארת.
קשה במדינה - לעזוב. קשה בצבא - לא ללכת. קשה בקשר - אז תמשיכי
להרגיש לבד, וללכת רק על סטוצים מזדמנים. קשה עם הח'ברה בבית
אז הולכים לח'ברה מת"א ורמת השרון. וכשקשה איתם - חוזרים
הבייתה. בטח שאת אוהבת את הים, הגלים שהיו אף פעם לא יחזרו
באותה הצורה, הכל משתנה. את לא נקשרת שם לשום דבר, לאף אחד.
קשה להתמודד עם פחד מכישלון במוסיקה, אז למה לנסות? בואי נחניק
גם את השירה. קשה בפוליטיקה אז נוותר על החלומות. זו הדרך שלך.
חתיכת מפסידנית, זה מה שאת. פוחדת להתייצב מול עצמך במראה,
פוחדת לקחת חלק במאבק. ומתרצת את הכישלון בחוסר ניסיון, כי את
הרי בכלל לא רוצה לשיר / ללמוד / להצליח / להקים משפחה / לחיות
בישראל / להתגייס / לחיות. קשה לך מידי, נכון? תמיד אמרתי שאת
חלשת אופי. וכולם אומרים "איילי, דווקא בן אדם חזק ומקסים",
מניחה שהם לא מכירים אותך מספיק טוב. אני בזה לך וצוחקת עליך.
אפילו קצת מרחמת עליך, איילי. אני בזה לך.
