כבר הרבה שנים שאני עובד על השריון שלי. התחלתי עוד כשהייתי
קטן, כל פעם הייתי מוסיף עוד חלק, לפעמים חלקים שלא מצאו חן
בעיניי הייתי מחליף, ככה כל הזמן. כשהייתי מוצא חלק מעניין ישר
הייתי מחבר אותו לשריון שלי. עם השנים הפך השריון לקצת כבד.
כל בוקר הייתי מתעורר והאמת לפעמים רציתי להשאיר אותו בבית,
אבל איך אפשר לצאת החוצה בלי שריון? אז קצת מאמץ והופ, הייתי
לובש אותו. חלקים ישנים שרציתי לזרוק לא יכולתי, ניסיתי. חברים
היו אומרים לי, אנשים זרים, אפילו אשתי, שהכירה אותי עם השריון
הזה, הייתה אומרת "תעיף כמה חלקים. גם ככה הם כבר לא בשימוש,
זה סתם מכביד עליך", אבל איך אפשר חלקים של שנים ככה לזרוק?
הייתי מתפשר חלק פה חלק שם לפעמים העפתי ומשום מה חלקים חדשים
שהייתי רואה כבר לא הצלחתי לחבר. גם אם כן, אחרי כמה ימים הם
נפלו. קשה לי להודות ורק בפני עצמי לפעמים נפלט לי שהשריון הזה
חונק אותי כאילו יש לי כלא נייד כמו צב. כל מקום השריון הזה
דבוק אלי, יש בו הכל באמת עם השנים הצלחתי למצוא הרבה מגננות
ותירוצים לכל דבר שאני עושה בגללו ואם הייתי חוזר אחורה לא
בטוח שהייתי בונה לי שריון בכלל, מה צריך את זה? בשביל מה?
לפעמים נראה לי שזו המצאה של אנשים שפוחדים מהחופש, שלא
מסוגלים להסתובב בלי, ואני דווקא טיפוס של חופש אבל בלעדיו אני
בטח לא אזהה את עצמי ומה כולם יגידו?
יכול להיות שבלעדיו אגלה שאני משעמם ואז מה? ואם ירו עליי
חצים? אני נורא רך מבפנים, זה בטח יכאב. בגיל כזה להתחיל
להסתובב בלי שריון זה כמו להצהיר שהשתגעתי, הכי טוב בכלא, מי
צריך חופש? יש לי את הקירות שלי, את ההרגלים ששומרים עלי והכי
חשוב סיר מלא בחרא ורק אני יכול לחרבן בסיר הזה, רק אני!!!