מידאנק, שטח עצום בגודלו, נדמה שאין כאן כלום.
נכנסים לאחד הביתנים, דממה...
צועדים לתוך הביתן כשרגלינו נוקשות על העץ.
כאן גזזו את השיער של הבנות, כאן הם התפשטו. "חיטוי" קראו לזה
הגרמנים- כמובן. חיטוי טוטאלי.
מתקדמים לאט אל עבר המקלחות- ושם- שתי דלתות.
אחת לחיים- ואחת למוות.
זה כ"כ הזכיר לי בית דין של מעלה...
ובדלת המוות- תאי גזים. הקירות כחולים מהגז, עצמתי עיניים
ושמעתי את הקולות... של ילדים, נשים, גברים, זקנים, שנרצחו
בצורה איומה על לא עוול בכפם. שמעתי את הקולות... ולא יכלתי
להפסיק לבכות אפילו לרגע אחד. ראש המשלחת עמד במרכז החדר וקרא-

שמע - ישראל- ה' - אלוקינו- ה' אחד!
ואז נשמע קול מחריד של בכי איום ונורא. אף אחד כבר לא יכל
לעצור את עצמו ברגע הזה. בכי נורא על אחים שנגזלו. על חיים
שנקטעו. על עם. יצאתי מהדלת ונשמתי לרווחה את האוויר של פולין.
וידעתי... ידעתי שאני צריכה להגיד תודה.