אני כותבת לך, כי איני יכולה לומר זאת פנים אל פנים. אני,
שמעולם לא כתבתי דבר, לא מכתב, אף לא גלויה, כותבת כעת, יכולה
את להאמין? טיפשה שכמותי, השאלות מיותרות, הרי אינך איתי
לענות.
את, שתמיד היית שם עבורי, כבר לא כאן. את הלכת ואותי נטשת,
השארת אותי לבדי.
בדמיוני חיוכך שוב קורן אלי, את מזהה את העצב בעיניי,
אצבעותייך מלטפות את עורפי, ידך מושכת אותי אל חיבוקך, ואני
כמעט ומתנחמת, אך עדיין נכספת להרגיש את חומך.
אתמול פתחתי בפעם הראשונה את אלבום התמונות שהכנת. מצאתי אותו
מתחת למיטה, עטוף באריזת מתנה. אם תכננת להפתיע אותי לכבוד יום
השנה שלנו, הצלחת. אזרתי כוח והבטתי ב-3 שנים של ביחד דחוסות
לרגעים קטנים מתועדים. הפכתי דפים וידיי רועדות, קטעים
מטיולים, מסיבות יום הולדת, ואז לא יכולתי יותר. סגרתי בחבטה,
והלכתי למטבח.
בהיעדרך מצאתי נחמה בזרועותיו של ג'ק דניאלס, אותו תמיד השמצת.
חזרתי למנהגיי הישנים, אפילו כעת, כשרושמת, סיגריה בוערת
במאפרה לצידי. אולי את מאוכזבת עכשיו, אולי כלל לא אכפת לך. לי
כבר לא אכפת מעצמי. אני מסתובבת בפיג'מה בבית, וגם זה כשאני
טורחת לקום מהמיטה. הפעם האחרונה בה התקלחתי היתה לפני שבוע,
להסיר מעליי את ריחם המבאיש של המתים. שפשפתי בחוזקה את העור,
אך הריח נשאר באפי, דבק בבשרי.  
עודני זוכרת את הריב. טרקת את הדלת כשיצאת מהבית בפעם האחרונה,
ואני, כמו תמיד כשעצבנית, שטפתי כלים. שיננתי כל מילת כעס
שנזרקה לחלל האוויר, כל טענה שהטחת בפניי, מודעת לצדק בדברייך,
יודעת שהפחדנות שלי הרגה אותך. לא הסכמת לקבל את תשובותיי,
נמאס לך להסתיר ולהסתתר, כך אמרת. "תגלי למשפחה שלך", התחננת,
אבל אני אטמתי את אוזניי. את הורייך נתתי כדוגמא, "הם ניתקו
איתך את הקשר, ואם הוריי יידעו גם אותי יזרקו מהמשפחה".
"ההורים שלי יקבלו אותי כמו שאני בסופו של דבר, וכך גם שלך"
ניסית לשכנע. נענעתי בראשי לעברך, "אני לא חזקה כמוך", עניתי
חלושות, משתמשת בתירוץ ששחקתי מרוב שימוש. את תפסת את המפתחות
של המכונית ופנית אל הדלת. "אז תצטרכי להיות חלשה בלעדיי",
הגבת בנחישות, משאירה אותי להביט בגבך המתרחק והולך.  
שאלות מתרוצצות בראשי, מענות אותי, ואין תשובה. נותרתי להתבשל
בשנאה עצמית, על סף תהום ללא תחתית, ולמרות שמודעת, לא מסוגלת
לעצור. פעם את היית שם לתפוס אותי בחולשתי, אך כעת אין מי
שיעזור, לי לא נותר אלא ליפול.
את צדקת. הורייך קיבלו אותך כשסופו של דבר הגיע. הם אחזו ידיים
אל מול רגבי האדמה הלחה, ביכו יחד את לכתך מן העולם. רבים
הגיעו לכבד את זכרך, התגודדו סביב הקבר הטרי, ואני עמדתי בצד,
מוקצית מחמת המיאוס. כשניגשתי לנחם אביך סירב להביט בי, ואילו
בעיני אמך הופיעה שנאה תהומית. הסתובבתי והלכתי משם, ראשי
מורכן.
על שום מה זכיתי באהבתך איני יודעת, אך נוכחותך בחיי גרמה לי
לשאוף להיות הטובה ביותר שאוכל. עכשיו כשאינך עוד, נותרתי עם
חולשותיי, ועם מכתב ללא מען, ואין מי שינחם אותי ביגוני הנורא.