לילות לבנים אפלים
עפים כמו מסך עשן לבן וסמיך של שיכרות
נוזלים להם בחיי ונשפכים למעין בריכה של מציאות מעוותת

אני רוצה לחיות אבל לא ככה
הדברים שאני עושה עושים לי טוב ואני הופך לאדם שתמיד רציתי
להיות

למה זה לא מספיק לי?
מה עוד אני צריך?
ביטחון בעצמי
אהבה שאין לי, לתת

אנשים לפעמים לא מבינים אנשים אחרים
ואני אחר מכולם שונה מעצמי מפעם לפעם
מסומם אבל לא בדיוק

איפה עובר הגבול האדום?
לאן זורם הדם, כמו היין בנהר מכושף אפוף ערפל?
חוויה פסיכודלית לגמרי..

אני נמוג לאט לאט ומגלה שלא הספקתי לחבק את עצמי
גופי נוזל דרך אצבעותיי כעשן לבן וסמיך...