הצדק של עכביש הוא מלחמה בין הקירות,
מכניקת קורים עדינה כמנסרת אור בקריסטלים.
אני מתערטל בפניך נקי מחששות,
מניח לגבולות לשרטט עצמם על גלובוס עורנו
כמו היינו ילדים הממציאים משחקיהם מאבן ומים.
קורים דקיקים שאיני יכול לפענח
מנחים אותי לעומתך, בובנאות של טבע אקראי
השולט בגורלות שללא הרף מנסים להמלט.

מעלינו מבריש עכביש מעליו את בעירתנו,
אדיש לגבהים ולאלגברת העצמות
שאנו מלמדים זה את זו בעודנו מנסים לפתור.
אצבע + צלע = פתיחת כפתור
המאוורר משתלח באוטוסטרדת האטומים הסואנת סביבנו,
סערת ירח מאירה את שדייך והופכת אותך לרגע
מוחשית יותר מהצלב שעל גבי.
לולא הברק המצטנף בקטקומבות הלב
הייתי נבחר לאפיפיור של חדר זה.