שמוליק פרנק / פרידה |
הכל בהיר ומטושטש
נדמה לי שאני הוזה
ידי נשלחת בחשש.
קור אוחז בקצוותי
העולים באש המנגינה
לפי תווי דמותך נמשכת (עד מתי?)
וסובבת - נוגעת, עדינה.
היא מתרחקת, נשאת ברוח
ואני אחריה, מרחף בכבדות
מתנגש בחלקיקי החושך שעל פני הלילה מתוח
בהם הוא מתכסה ונרדם בלאות.
כשהלילה ישן, תחת אור הירח
את מופיעה לפניי בכל מקום.
מחייכת אליי במבט סולח
ובקול לחש עצוב - את אומרת "שלום".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|