כולנו ידענו שהסוף יהיה מבורך,
ולכן,
לא התרגשנו בכלל.
אולי, קמעא.
אבל אז,
את נשקת לי בעורף,
ובדממה, אמרת לי:
אתה יודע, שכלל לא בטוח
שיהיה כך.
ואני,
ידעתי,
ולכן, הנהנתי אלייך,
והוספתי חיוך, כדי שמבוכה
רבה לא תהייה, אולי רק,
קמעא,
ולמען הסדר הטוב שנוכל,
להמשיך עוד לסעוד ולשתות ולגלגל
בעינינו עד תום
הסיפור. עד שהפצע
יפער...כה רחב...
כך שלא נוכל להחזיק עוד,
את הצרחה מקפיאת הנוזל הזורם בורידים,
בגרוננו. אף לא לשנייה.
אולי,
אולי לקמעא.
לבטח לא יותר מכך.