[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ח. אור
/
יומני - 7 ימים

ראשית דבר

מר אדם פרת, סוכן ביטוח מצליח, נכנס למכונית ה-BMW הכסופה שלו.
לחץ על הדוושה, משך בהגה וכיוון את המכונית לביתו. מכוניתו
גמעה את כמה מאות המטרים האחרונים של העלייה התלולה, בקלות.
"מנוע של  5000 סמ"ק, 370 כוח סוס, לא אמור להתאמץ". הוא נהנה
כמו ילד, כל פעם מחדש, לנוכח עוצמתה המרשימה של מכוניתו. ביתו
היה ממוקם בראש הגבעה. לפני 14 שנים אשתו התאהבה בנוף. הוא
מצידו, מאוהב בעיקר בה, סגר את העסקה תוך שבוע.
מכוניתו החליקה בשקט ונעמדה מול השער החשמלי. השלט של השער שוב
מקולקל. הוא התמרמר קלות "התקלות הקטנות המעצבנות של החיים".
אבל הוא לא קילל, הכל בפרופורציות. הוא החנה את מכוניתו האהובה
מול הבית. מחר יתקן את השלט. "זה וודאי הבטריות, משהו פעוט".
הוא חצה את החצר הגדולה, זו שאשתו טרחה לסדר בצורה של "גן
יפני". שוב צחקק לעצמו, "חמודה, עקרה את הדשא ושמה כמה חלוקי
נחל וגזע עץ גדול ויבש". זה עדיין לא הופך את הגן ל"יפני". אבל
היא הייתה שמחה בגן שלה. והוא היה מאושר באושרה. "אם זה עושה
לה טוב, היא יכולה לתלות ערפדים בגינה, מצידי". ממילא, הוא
חייב להודות, התוצאה חמודה הגם שקצת מטופשת.
הוא חלף על פני עץ התאנה, ששגשג ופרץ לכל עבר, ענפיו משתרגים
החוצה מעבר לגדר, מצלים על המדרכה, מגיעים עד חלון חדרה של
בתו. ליד העץ נשתיירה חלקת דשא קטנה וערסל בין הבית לעץ. עדה
לא העלתה בדעתה לשנות גם את הפינה הזו. כשנולדה נעמה, הוא הביא
את העץ לפה, במיוחד לכבודה. הוא מיקם אותו מתחת לחלונה. "שיהיה
לה ירוק" הוא אמר לאשתו. אבל האמת שעץ תאנה היה בשבילו, בעיקר
סבתא וסבא, חלק מתוק מהילדות. הוא רצה לתת לבתו חלק מזה. העץ
של נעמה הם קראו לו.
שלט זכוכית עגול, בירוק בקבוק, התנוסס על דלת עץ חומה, רחבה.
אותיות מסולסלות הצהירו "כאן גרים אדם עדה ונעמה פרת". אדם
צלצל בפעמון הדלת. לא שלא היו ברשותו מפתחות. אהב שפותחים לו
את הדלת. אהב את הטקס הקטן היום יומי הזה, קבלת פנים שמחה,
אמיתית.
צהלה נשמעה, מהעבר השני, מהולה בנביחות דקות. "אבא!!!" קול
שעטת רגלים קטנות יורדות במרוצה במדרגות. הדלת נפתחה, 35 קילו
של שמחה, מצופים בשיער זהב ארוך, זינקו עליו. נעמה שכבר התקרבה
לשנתה ה-11 סירבה להיגמל מטקס 'קבלת הפנים' המסורתי. שורשיו
היו נעוצים בימים שהייתה בת שלוש. במבי כלבת הבולדוג הצרפתי
הקטנה, לבנה עם כתם שחור על אוזנה, אימצה את הטקס בשמחה, תורמת
נביחות שמחה קטנות למהומה. מצידו שתמשיך כך עד 120, "כל עוד יש
מקום בזרועות האלה, להקיף אותה לחיבוק".
נשיקה לעדה אשתו, היא ונעמה חיכו לו לארוחת ערב, שתהיה כבר
קצרה מהרגיל. היו להם כרטיסים לתיאטרון, איזו טרגדיה יוונית.
כל ההכנסות ממכירת הכרטיסים מוקדשות כתרומה לאיזה מכון לב חדש.
הם שנאו לאחר.





צילה גיחון הורידה את השפופרת וניגבה את פניה. עיניה היו
אדומות מדמעות, ופניה נפוחות. לפני מספר ימים שוחחה עם הרופא
של בעלה. הוא גייס את כל כוחו להישמע מלא סימפטיה, אבל לקולו
היה ניגון יבש באומרו "גב' גיחון, בעלך מוגדר כחולה באי ספיקה
סופנית, אני חושש שאם לא יימצא לו תורם מתאים, הוא לא יישאר
איתנו עוד זמן רב".
חנוך, בעלה של צילה, היה מאושפז בביה"ח על שם דניאל, במחלקה
לקרדיולוגיה, כבר למעלה מחודש. הוא עבר שני התקפי לב קודמים.
הרופאים הזהירו אותם שאירוע שלישי יהיה יותר ממה שלבו יוכל
לשאת. מרותק למיטה, מחובר למכשירים המנטרים את פעילות הלב,
צינורות תחובים באפו. בעלה, איש גבוה, גאה, מבט פלדה מעוטר
בגבות מחמירות. הגבר שלה, הוא עתה "חולה עם אי ספיקה סופנית".
היא שנאה את הביטוי הזה. מונשם ומחרחר תכופות, עטור בצקות
ברגליו, מקומט ורתוק למיטת חוליו. היא הביטה באיש לבן הפנים,
רפה האברים, כמעט שק נוזלים עם צינורות היוצאים ממנו ואליו,
וניסתה לחפש בו את חנוך שלה. מעיניו השחורות נשקף אליה מבט
מובס, שכן ידע - את המערכה הזו, יהיה לו קשה מאד לנצח.
חייבת להימצא לו תרומת לב מתאימה. לב שיושתל בגופו ויחזיר אליה
את הגבר שלה, את חנוך שלה. אבל  רשימת הממתינים הייתה מאד
ארוכה והתאמה של תורם היא משימה קשה. על כסף להשתלה בחו"ל לא
היה מה לדבר. מישהו לפנות אליו, גם לא. כבר עשתה את כל
הטלפונים שיכלה. חברים ישנים, מכרים מהצבא, עמיתים לעבודה,
שכנים, מה לא. כולם הרימו גבה, השתתפו עמוקות בצער, הציעו
סימפטיה מלוא חופנים, וקמצו את ידם. אף אחד לא עזר.
עם רדת הערב, לבדה בביתם שבקומה הרביעית. בניין קצת ישן,
בשכונה ההולכת ומזדקנת ביחד איתה. ביתה הקטן, גדל למימדים
מפלצתיים.
היא הוציאה תמונה קטנה, "כשחנוך לא פה, מותר". ילד כבן שמונה,
בלורית שחורה נופלת על מבט פלדה עיקש. גבוה לגילו, כמו אביו.
בנה תובל. לו יכלה לפחות לדעת איפה הוא, לשמוע מה איתו, לספר
לו מה קורה. ברור שהיה לו אכפת וברור שהיא הייתה מרגישה הרבה
פחות לבד, פחות מפוחדת. אולי יוכל לעזור.
לפני כמה שנים, הוא עזב את הבית אחרי ריב מר ועכור, עם אביו.
הבית היה צר מכדי להכיל עקשנות כזו כפול שתיים. הוא צרר את
בגדיו לתיק צבא דהוי ויצא מחייהם בטריקה מצלצלת. מאז לא שמעו
ממנו. בביתם היה הס מלהזכיר את שמו.





19:00 - מוצ"ש
החלטתי את סדר היום לשבוע הקרוב.
אדם פרת למרר את חייו.
צילה גיחון לעשות לה קצת סדר בחיים.
סימנתי פעמיים V ביומן.





יום אחד

בבוקר יום ראשון, יצאה משפחת פרת כהרגלה מביתה. בדרכו לעבודה
אדם יקפיץ את נעמה לבית ספר ויוריד את אשתו בקניון החדש. היא
קבעה עם חברות לקפה של בוקר. הוא חשב לעצמו, משועשע, "איך היא
יכולה לסבול את זה. עוד בוקר של פטפוט אינסופי המסתיים במסע
קניות, או במספרה, או בשניהם".
היעדים הללו לא היו כלל בדרכו, אבל הוא שמח על ההזדמנות להיות
עם שתיהן עוד קצת זמן. הוא אהב את הלהג והבדיחות "המטופשות" של
תחילת כל יום. גם אם יחזרו על עצמם אלף פעם, יהיה זה "מענג
כאילו נאמר פעם ראשונה".
אדם ניגש למכוניתו. עיניו חשכו. כל פנסי המכונית היו מנותצים.
כשהבחין גם בשריטה העמוקה שפארה את צידה הימני של המכונית מקצה
לקצה, נעשו פניו אדומים, לחייו התנפחו. הוא פלט קללה חרישית,
מקלל את אלוהי כל השלטים המחורבנים. "המכונית הזו מושכת תשומת
לב. אסור היה להחנות אותה בחוץ". עדה ונעמה יצאו מהבית ועשו
דרכן לעבר המכונית. מחפשות אותה תחילה בחניון המקורה, ואחר
מבחינות באדם ובמכונית מול הבית, ברחוב. עדה  הבחינה ראשונה
בנזק. בשקט היא לחשה "אדם, מה קרה למכונית?" אדם עמד שם בין
המכונית ובין שביל הגישה מהבית, ידיו פרושות לצדדים, כמנסה
לחצוץ ביניהן ובין המראה. הוא כבש את זעמו, חייך חיוך מאולץ
לעבר אשתו ובתו,"לא נורא, הביטוח ישלם, חה חה". עדה שתקה,
האדמומית המסגירה שפשתה בלחיי בעלה לימדה אותה על מצב הרוח
שהוא שרוי בו. היא העמידה פנים שההלצה שלו מהווה הסבר מספיק
בשבילה, הפטירה "מנוולים" והחליקה למושב הקדמי הימני. מנעמה
ההמומה לא נעלם הדו שיח האילם בין אבא לאימא. היא החליטה באומץ
שלא תיתן לזה לקלקל את הבוקר היפה של כולם. היא נכנסה בשקט
למכונית.
הנסיעה הייתה קצת שקטה מהרגיל. אבל בסופה הייתה האווירה כמעט
כמו תמיד. דיווחי תנועה ברדיו, קשקושי בוקר. אדם עדיין כעס
בתוכו. לבדיחות הבוקר, היה טעם קצת מר.





צילה כשלה, יורדת את מדרגות בית החולים. השעה מאוחרת, היא
בילתה את יומה, כהרגלה מזה שבועות, לצד מיטתו של חנוך. מאזינה
לרחש המונוטוני של מכשיר הניטור המחובר לבעלה. מסתירה חליפות
את פניה ממנו. היא חייבת להיות חזקה בשבילו. היא חייבת להחזיק
מעמד. אבל מניין תיקח את הכוח.
עתה שיצאה מאצלו, יכלה לתת לגופה לקרוס. רגליה נגררות אחריה,
מדרגה אחר מדרגה. מחר שוב ומחרתיים גם. היא יודעת שהוא יודע.
היום תלה בה עיניו, "אין לי הרבה זמן לחיות?" שאל. והיא מבליעה
חרחור, בקושי אומרת, "אל תדבר שטויות חנוכי, מה איתך" אבל קולה
החרב, מוטב לו שתקה.
דרך עוד ארוכה, לפניה. חמש עשרה דקות עד לתחנת האוטובוס. המתנה
של עוד כחצי שעה לאוטובוס של 22:00, 50 דקות נסיעה, ואז שבע
דקות הליכה עד ביתה. שבע דקות של גיהנום חשוך. הדקות הללו היו
נדמות לה כנצח עצמו. הרחוב שהוביל לביתה חשוך היה. ואף אחד לא
טרח להאיר אותו בלילות. הדמיונות שרדפו אותה, הצללים האפלים
שמטיל אור קטן מחלון בית. כל רחש קטן זה ודאי רוצח ואנס,
וכמובן גם הגנב בפנים לא מגולחות, אורב לה בחדר המדרגות החשוך.
לעתים התעכבה לזמן ביעותים נוסף, מול דלתה, בחושך, ידיה
הרועדות ממאנות להחליק את מפתח הבית למקומו.
כך היה אורב לה הגיהנום הפרטי שלה, כל ערב, כשחזרה מאסונם
המשותף. גיהנום בן שבע דקות תמימות, נצח נצחים.
אבל היום - כשירדה מקו 8, תחנה אחרונה, אורו עיניה. לתדהמתה
היה הרחוב מואר, אור מלא ולבן. היא צעדה בקלילות, באושר, את
המרחק הקצר כל כך לביתה. מישהו שמע את תפילתה. מישהו האיר את
פחדיה. הפתעתה הייתה מושלמת כשנכנסה לחדר המדרגות של ביתה,
לוחצת כמתוך הרגל נואש על מתג האור. אור נדלק בחדר המדרגות
הפרטי שלה, בבניין הישן. היא גמעה את ארבע הקומות כמעט בריצה.
שלפה את מפתחות ביתה, החליקה את המפתח למנעול. צילה התיישבה
נרגשת על הכסא שליד דלת הכניסה, בחיוך מאושר. יש עוד תקווה
בעולם הזה. תבורך העירייה, תבורך חברת החשמל. יש עוד מי שדואג
לאנשים כמוה. אנחה נפלטה מלבה. אולי יישמעו גם תפילותיה
האחרות.





יומני - יום אחד

07:00 - קראתי אלי את מיכה ושני בחורים חדשים שקיבלנו, עושים
רושם מצוין. נתתי להם את הכתובת של אדם פרת, עם הוראה לשבור את
הפנסים של ה-BMW הכסופה שלו.
07:10 - קראתי אלי את גברי. ביקשתי ממנו לקחת צוות, להגיע
לכתובת של צילה גיחון, לדאוג לתקן שם את התאורה בכל הרחוב, וכן
את האור בחדר המדרגות של הבניין שלה. היא פוחדת לחזור בלילה
מאוחר מהביקורים אצל בעלה. החושך מבעית אותה.
07:18 - התפניתי לעניינים השוטפים.
09:05 - מיכה חזר עם תמונות, יסודי כדרכו. פנסים אחוריים
וקדמיים מנותצים, חושך מוחלט. יופי. אבל השריטה לאורך כל הצד
הימני של הרכב? מיכה הסמיק. היה להם נדמה ששריטת מפתח עמוקה
לאורך הרכב, תשפר את "האסתטיקה של העבודה". "אל תשאל, הייתה
רוח מטורפת, בלגן, כמעט עפנו. בסוף הצלחנו להחשיך לו את
הפנסים, הם התפרקו לרסיסים. פשוט חשבנו ששריטה קלה תוסיף".
רתחתי. אני לא אוהב את ה'יצירתיות' העודפת הזו. רשמתי לי בפנקס
"מיכה, שוב - דרוש טיפול".
19:00 - גברי חזר מאוחר, הבעיה הייתה גדולה משחשב בהתחלה. הוא
היה צריך לערב גם את העירייה וגם את חברת החשמל. היו גם כמה
בעיות עם ועד הבית. אבל בסוף הכל נפתר לשביעות רצון. ויהי אור
ברחובה של גב צילה ובבניינה. תענוג, אפשר לסמוך עליו.





יום שני

חנן התעורר משינה קצרה, שבורה ומבועתת. השעה 12:00 בבוקר,
"פריצות באמצע היום זה עסק מסריח. תמיד קופצת לך איזה זקנה
מזדיינת שמזמינה ת'מנייק". אבל הוא חייב לזוז. הוא "יבש" כבר
מאתמול בבוקר. הכאב כבר "עוקץ" בכל הגוף שלו, תיכף תבוא
ה"דו-דה" "אין אפילו כסף לאקמול מזדיין, לשבור את הקריז".
ברחוב פנואל מול הבית של אדם פרת, הוא נכנס לבית מספר 3. "מה
זה עשו לו חיים קלים, הדלת של המרפסת האחורית פתוחה כמו כוס של
שרמוטה." אחרי שיטוט קל, "תשש", הבין שישועה לא תצמח מהבית
הזה. "איזה בית מזדיין, יבש כמו התחת של הנביא. בטח פולנים
קמצנים. הספות בסלון עומדות שם 100 שנה עם הניילון מהחנות."
הוא עשה חור קטן בספה, להביע את דעתו על העיצוב, ויצא דרך
המרפסת. עתה מצא את הבית של אדם פרת בפנואל 5. "אה, וואלה, זה
הבית נראה לי." הוא טיפס על עץ התאנה של נעמה, לחלון שנראה קצת
פתוח. "פה נראה לי אפשר להביא מכה מכה." את המכה הראשונה דווקא
הוא קיבל. אחרי מלחמה ממושכת בחלון סרבן, הוא נפל פנימה בקול
חבטה רמה, כשזכוכית החלון מוסיפה שריטה טרייה לרגלו. "כוס
אוחתק, איזה זבל של יום." במבי הכלבה קידמה את הפלישה בנביחות
דקות והיסטריות. היא ניסתה בכל כוחה להציג עמידה תוקפנית,
קרבית. ללא הצלחה מרובה. "סתלקי יה קקה, ילה". חנן לא היה במצב
רוח לחיות מחמד. חנן סרק את הבית באופן יסודי. מפה הוא לא יצא
"ריק", לא אחרי "החלון המזדיין". איפה שחיפש ולא מצא שבר משהו.
"שילמדו לא להחביא." הוא אסף כמה זוטות. שעון סווטש מטופש של
נעמה, מצלמת פילם, שעמדה ללא שימוש, זוג פמוטים שרק מצופים
כסף, ועוד כמה פריטים מאד לא משמעותיים. "בחשמל גדול הוא לא
נוגע, אתה רק יוצא מהבית עם משהו גדול, ישר  קופץ לך איזה
מנייק משום מקום. למה? בשביל לזכור אותך אחרי זה בתמונות."
התסכול גאה אצלו לרמות גבוהות במיוחד, חובר לקריז הממשמש ובא.
הוא ערך פשיטה על ארון התרופות של משפחת פרת, לוקח מכל הבא
ליד. מלוא חופנים, כדורי שינה כדורי הרגעה כדורים נגד כאבים,
"אוצר". "בטח בית של רופא שיניים מזדיין, אלה תמיד מחזיקים מלא
תרופות ואף פעם לא תמצא אצלהם ג'ובות, הכל בבנק. אלה משלמים לך
בקיוסק על עיתון עם הכרטיס אשראי שלהם." כשסיים את האבחנה,
פיצץ צינור מים מתחת לכיור המטבח. פקק את כיור האמבטיה "נפתח
את הברזים פול וליום, שיזדיינו". הוא עזב דרך החלון השבור,
משאיר על עצמו שריטה נוספת בגב. במבי כמעט נפחה את נשמתה
מהתרגשות.

[מילון לשפתו של חנן :
- "ת'מנייק" - את המשטרה - קרי, בלשונו,  את המנייקים.
- "יבש" - אחרי התפוגגות השפעת מנת סם, וללא מנת סם נוספת.
- "עוקץ" - מציק, כואב.
- "דו-דה" - במקור תולעת בערבית. הכוונה להרגשה של תולעת זוחלת
בראש כשאין סם והגוף דורש אותו.
- "קריז" - שיגעון, מצב של כאב כללי וטירוף, כשאין סם והגוף
דורש אותו.
- "תשש" - סיור חשאי בבית שפורצים אליו כדאי לאתר היכן כדאי
לחפש דברים בעלי ערך.
- "מכה" - בבת אחת לרשת/להרוויח/לגנוב סכום גדול של כסף או
שווה ערך.
- "יצא ריק" - טרח ולא קיבל תמורה, נותר ללא כלום.
- "חשמל גדול" - מכשירי חשמל גדולים, כמו טלוויזיה, וידאו
וכו', מספיק קטנים לבן אדם אחד לשאתם, אבל גדולים יותר
ממצלמות, ווקמנים וכו'.
- "בתמונות" - במסדר תמונות שעורכת המשטרה כשיש עד לפשע, ובו
מציגים תמונות של עבריינים מוכרים למשטרה בתחום בו בוצע הפשע.
- "ג'ובות" - סכום כסף (גדול בדרך כלל) במזומן.]


אדם פרת הוזעק לביתו בדחיפות. עדה לא שלטה בקולה. "הוא לא זוכר
ששמע אותה בהיסטריה כזו." שמונה דקות המתנה ברחוב למונית נראו
לו כמו שנה שלמה. המונית עשתה דרכה בעצלתיים, מפלסת דרך בין
הפקקים. הוא לא הצליח להבין מעדה מה בדיוק קרה. משברי הברות
בין בכיה, הוא קלט שמשהו לא תקין עם הבית, משהו עם הרבה מים.
וה"נהג ה'כבד' הזה שנפל עליו". חוסר האונים עורר בו זעם לא
נשלט. המכונית שלו במוסך, אשתו נשמעת כמו שהיא צריכה להישמע
בהלוויה שלו. הוא רצה לצאת החוצה לדחוף את האוטו, הכל רק
ש"הדבר הזה יזוז". במקום זה הוא ישב לצד הנהג, מתפוצץ מהאיטיות
שהסוברו ליאונה הישנה מטפסת בה אל קצה הגבעה. גופו מתוח כולו,
לוחץ ברגלו לחיצה לא רצונית על דוושת גז דמיונית.
אשתו חיכתה לו בשער הבית, באיפור מרוח, חולצה רטובה מדמעות,
בוכה בכי כבוש, נשימתה קטועה. הוא רץ אליה, חיבק אותה חזק.
"ששש..." הוא לחש לה באוזן. "ששש... הכל בסדר עכשיו, אני כאן,
הכל בסדר יפה שלי." הוא הושיב אותה על ספסל העץ, מסדר את שערה
בידיו, מוחה את דמעותיה. "מה גרם לאשה שהוא אוהב להזיל כל כך
הרבה דמעות?" זעמו עלה וגאה. במבי הסתובבה שם, רטובה כולה,
קופצת בטירוף, שמחה, מבולבלת. הוא לקח נשימה, דחק פנימה את
הזעם המפעפע, "עכשיו ספרי לי מה קרה, יפה" היא שתקה, אנחה קצרה
נפלטת מפיה. היא הצביעה בידה על ביתם, עיניה מושפלות. "OK, אני
הולך לראות, את תהיי בסדר?" היא הנהנה לאות כן, אבל אחזה את
ידיו חזק כאומרת תישאר. "רק שנייה, ממש שנייה, אני מעיף מבט
וחוזר, OK?" היא שחררה לאט את ידיו. הוא העביר ליטוף קצר על
ידיה, וניגש לביתו. דלת העץ החומה הייתה פתוחה לרווחה, מים
זרמו החוצה. הבית הפך לביצה קטנה. מים היו בכל מקום. השטיחים,
רצפת העץ, הרהיטים, הנזק היה עצום. כל שאמר היה "SHIT" קצר.
הוא שוטט בבית, בכל פינה כמעט ניכר היה נזק, שבר, חורבן. הוא
נתקל בחלון השבור, כתמים של דם. "הם טיפסו על העץ, חוליגנים,
נכנסו מכאן". הוא ניגש לאמבט, סגר את הברזים. הזעם מתעצם וגואה
בו, "איזה חלאות אדם יכולים לעולל דבר כזה? לשם מה?" במטבח הוא
סגר את שיבר המים המרכזי ויצא את ביתו.
במבי ניסתה ללכוד את תשומת לבו בריצת מעגלים סביבו. הוא החליק
קפל בלתי נראה בחולצתו, מוחה איתו שוב את הזעם המחלחל. הוא
הרים אותה, ספוגת מים, ליטף אותה "הכל בסדר חמודה", אמר לה,
"אני רואה שנלחמת בגנבים בגבורה" הוסיף בחיוך מר ונשק לראשה.
הכלבה המאושרת, ענתה לו בליקוק נרגש. הוא ניגש לאשתו. "ראית מה
הם עשו?" היא אמרה, דמעותיה פורצות שוב, "הם היו בכל הבית
שלנו, בחדר שינה, בחדר של נעמה." "זה נראה לי עבודה של
נרקומנים", הוא ענה בסבר פנים חמורות, "אבל הכל יהיה בסדר,
יפה. ראשית דבר, נרים טלפון למשטרה, לזמן אותם."
"... אדוני, תקשיב למה שאני שואלת, הגנבים עדיין בדירה?" "לא,
אני כבר הסברתי, אשתי חזרה הביתה ו..." "כן, שמעתי בפעם
הראשונה, אני לא חרשת. תצטרך לבוא לתחנה להתלונן. אין לנו
צוותים לכל האירועים במדינה הזו." "מה את רצינית? יש הרבה נזק,
ואולי הם השאירו טביעות אצבעות. יש גם סימני דם." "תגיד לי,
אדוני, מה אני לא דיברתי עברית? אני אגיד לך שוב, צריך להגיע
לכאן, לתחנה, כן?" "טוב, אני מבין." "בשביל נזק גדול יש ביטוח,
אנחנו פה משטרה לא חברת ביטוח." "כן, אני יודע." "אז שלום
ושיהיה לך יום נעים, אדוני."
"איזה יופי" הוא ציין לעצמו, "איזו נחמדות". "איפה נעמה?" הוא
שאל את אשתו. "היא אצל מעיין, תודה לאל שהיא לא באה ישר הביתה
לראות את זה." הוא נרגע, "משהו טוב בכל זאת קרה היום, יש עדיין
הגינות בעולם הזה" חשב.
הוא חייג לנעמה. "שלום ילדה." קול צוהל ענה לו לפני שהשלים את
המילה הראשונה "הי אבא." "איך ידעת שזה אני?" "אתה על צלצול
מזוהה, שכחת שהשמעתי לך אותו לפני כמה ימים?" "אה, כן, צודקת.
שמעי חמודה, את אצל מעיין?" "כן, אבל אני תיכף יוצאת הביתה,
אתה שם?" "לא, תראי, את יכולה לשאול אם אפשר להישאר אצלה
ללילה?" "כן, בטח אבא, קרה משהו?" "כלום, שום דבר, הייתה
פריצונת קטנה לבית שלנו, יש איזה פיצוץ בצינור, אז חשבתי שעד
שנארגן הכל, עד מחר, עדיף אם תישארי אצל מעיין, כלומר אם
אפשר." שקט קצר, ואז בנשימה אחת "יו, מה אתה רציני? מה הם לקחו
דברים מהדירה? מה יש בלגן? יו, במבי בסדר? איפה אימא?" "הכל
בסדר חמודונת, לא חושב שלקחו כמעט כלום, קצת בלגן, במבי פה,
קופצת, רטובה, ואימא כאן לידי, הכל בסדר. אני אתן לך לדבר איתה
תיכף, תגידי לה מה את צריכה ונקפיץ לך למעיין." "ואתה ואימא
תשנו בבית?" "אני חושב שאני אקח את אימא למלון, הלילה. OK
ילדה, קחי את אימא, נשיקות." "נשיקות אבא."
כשסיימה עדה לשוחח עם נעמה, הצליחה, במאמץ, לא להתפרץ שוב
בבכי. אמר לה "אני מזמין סוויטה בשרתון, ננצל את הלילה לקצת
רומנטיקה." עדה, שלא נראתה בדיוק בשיא הפריחה הרומנטית שלה,
חייכה חיוך כמעט מבויש. מעודד מהחיוך הוא המשיך "ומחר חופש
מהעבודה, כך או כך, הגיע הזמן לשינוי קל, נסדר מחר את הכל.
למען האמת קצת רענון בעיצוב של הבית, יעשה לו טוב. האוטו יוצא
מחר מהמוסך, נעשה יום קניות, נחליף את כל מה שנשבר." עכשיו היא
כבר הייתה די מחויכת. "יאללה, תארזי לנו מזוודונת, תיזהרי לא
לטבוע." צחקוק קל. "אני מתקשר להזמין את החדר, ושם את במבי אצל
משפחת רומי, חוזר עוד שנייה." עדה הנהנה בהסכמה מלאה.





פרופ' אוריה סלע החליק למעלית באגף החדש של ביה"ח על שם דניאל.
הוא לחץ על כפתור הקומה ה-18. שלט פליז, זהוב, הצהיר באותיות
גדולות: מנהלה. בקומת המנהלה שכן משרדו החדש, המהודר, שמשקיף
אל כל העיר. הוא סקר בגאווה את המעלית המרווחת, הקשיב בעונג
לרחש הכמעט לא נשמע שלה בעודה שועטת בין הקומות, בדרכה למעלה.
הוא קידם בברכה את התחושה המעיקה, הקטנה, בשיפולי בטנו. תחושה
שנוצרה מ"המהירות המופלאה של המעלית החדשה.107 קמ"ש." הוא גלגל
את המספר בראשו בהתפעלות.
המגדל החדש היה גולת הכותרת של פועלו הרב למען ביה"ח אותו הוא
מופקד לנהל. הוא קיבל את הניהול לידיו רק לפני ארבע שנים,
בעודו בן 37, גיל צעיר מאד יחסית לרום המעלה שהוענק לו. מאז
שיפץ, שיפר, גייס תרומות, החליף את כל הציוד המיושן, פתח מחלקה
קרדיולוגית חדשה, מהמפוארות בארץ. הוא עצמו מנהל אותה ושניים
מטובי הרופאים בארץ עובדים אצלו. אבל גולת הכותרת של פועלו
הייתה המגדל החדש הזה. המגדל היה מיועד כולו לאכלס שורה של
מרפאות חיצוניות. למעלה, בקומה ה-18, מיקם את המנהלה וכמובן את
המשרד החדש והיפה שלו.
דלתות המעלית נפתחו בשריקה שקטה, מפוארת. הוא עשה את דרכו
במסדרון שצבוע אפרסק עדין, רפרודוקציות של אמנים מפורסמים
פזורות לאורכו. מבלי להביט לצדדים כמעט, הוא נעצר מול דלתות
הזכוכית. שמו התנוסס עליהן, צרוב בתוכן בצבע ירוק כהה, לצד סמל
ביה"ח. פרופ' אוריה נכנס למשרדו, פותח את שתי הדלתות בבת אחת.
בראשו קיננה ההכרה שהבוקר יש לו כמה משימות חשובות. יש לחץ
בנפרולוגיה, האחיות מייללות שצריך מכשיר דיאליזה נוסף. יש את
התלונות הקבועות ממיון על עייפות הרופאים. "וצריך להוסיף
תקנים" עולה הדרישה. הוא יכנס אותם היום לישיבה, הם צריכים
להבין שביה"ח הזה אינו מחובר ישירות בצינור למרתפי הבנק הראשי.
אין כרגע תקציבים לעוד אחיות. והרופאים יכולים לעשות יותר
רוטציה, יותר משמרות, שיהיו יותר קצרות, ואז לא יסתובבו שם
יותר עם עיניים אדומות. יש גם עוד כמה זוטות, אבל את הכי חשוב
הוא זכר "היום הוא צריך לעשות מיני רפורמה ברשימת הממתינים
להשתלות." הוא תכנן להוציא מזכר פנימי שיציין בקצרה, שלדעתו
"לא ייתכן מצב, שחולים פנימיים המאושפזים בביה"ח שלנו, ונמצאים
במצב קריטי, יופיעו ברשימה הארצית של "המרכז הלאומי להשתלות"
במקום 40. לא יעלה על הדעת, שאבר ראוי להשתלה מ'תורם' שהגיע
לביה"ח שלנו, יעלה לדיון לאיזה ועדה ארצית, שתדון לאיזה חלק של
הארץ הוא יועבר.  לכן, איברים מ'תורמים' שמגיעים לבית החולים
שלנו, כליות ולב שביה"ח שלנו מוסמך להשתיל, יוצעו מהיום קודם
כל לחולים המאושפזים אצלנו במצב קריטי וממתינים להשתלה. לגבי
ריאות, קרנית ועור, אין שינוי, יועברו לבית החולים המתאים."
הוא היה מודע לכובד משקלה של החלטתו. וידע שיידרש "להגן עליה
בגופו" עוד לפני הכינוס הבא של 'המרכז הלאומי להשתלות'. הוא
התכוון לקדם תוכנית להרצה של רשימות מקומיות, פנימיות, במקביל
לרשימה ארצית, עם איזה מקדם שיכלול ביניהם. עוד היום יתחיל
"לדחוף" את העניין. מודע ל"אש" שימשוך אליו, ולעור העבה שיצטרך
כדי להילחם על יישום התוכנית שלו. בכל זאת, הוא היה מרוצה
מהחלטתו באופן שגרם לו הפתעה ועונג.
בסוף אותו היום, יכול היה לציין לעצמו בסיפוק, "כמה טלפונים
שלו, ונאסף הסכום הדרוש למכשיר דיאליזה נוסף, במקביל הוא ארגן
לנפרולוגיה 100 שעות דיאליזה בביה"ח השרון, עד שיגיע המכשיר
החדש.
צוות המיון כונס וקיבל הרצאה על תזרים מזומנים וסדרי עדיפויות,
הם יצאו מלפניו מבוישים לחלק את המשמרות לקצרות ותכופות יותר.
המזכר בדבר קדימות חולים פנימיים להשתלות, חולק. תוכניתו
המהפכנית יצאה לדרך."

בסוף אותו יום, מר חנוך גיחון מצא את עצמו ראש וראשון ברשימת
השתלות לב בביה"ח דניאל.

יומה של צילה גיחון תאם את שגרת החודש וחצי האחרונים. יום אפור
לצד בעלה החולה. היו התלונות השקטות, הרגילות, על קור בקצות
הרגליים והידיים. היא עטפה אותן טוב בשמיכות, נאנחת בשקט
לעצמה. לאחר היו באות התלונות על גלי חום נורא שעולים מלמטה
ומטפסים בכל הבטן שלו עד החזה. היא הייתה מורידה את השמיכות,
פורפת קשרים בפיז'מה המרופטת של ביה"ח, משיבה רוח על פניו.
תלונותיו שהיו בהתחלה גאות, כמעט מתנצלות, מועטות, נעשו לאט
לאט מתריסות, תובעניות ובעיקר תכופות. כאילו משקיבל עליו
בהכנעה את מצבו, את חולשתו, נפנה לדבוק בכל מאודו בכוח היחיד
החדש שהאצילה עליו מחלתו, הכוח להתלונן. הצידוק לדרוש טיפול,
החובה לקבל.
צילה מצידה השתלבה בחלוקת התפקידים החדשה בהשלמה מלאה. תכסה
ותוריד, תקרב ותרחיק, תקרא, תשקיט, כל כמה שרק יבקש. העיקר
שיישאר איתה בעולם הזה. העיקר שלא ייקח את עצמו וילך ממנה. לבד
את עצמה בביתה הקטן, בעולם הגדול, לא יכלה לתאר.
כשהגיע הערב, ועוד יום עמס את עצמו על כתפיה, צילה התכוננה
לדרכה חזרה שוב לביתה. נפרדה בלחישה מבעלה הישן, ויצאה מחדרו.
במסדרון פגשה את ד"ר יובל צור, ראש המחלקה. "גב' גיחון". היא
עצמה את עיניה, מבקשת בלבה "לא עוד חדשות רעות, בבקשה, שיגיד
לה סתם ערב טוב, שישאל סתם לשלומה." "גב' גיחון," הוא המשיך,
"חנוך נמצא מהיום בראש הרשימה הפנימית שלנו להשתלת לב. יש איזו
מדיניות חדשה של ההנהלה. אני חושב שזה חדשות טובות, לא?" הוא
צחקק קלות, "עכשיו את רק צריכה להתפלל שמישהו יאבד את הלב שלו
דווקא פה", הוא הוסיף, ופנה והלך מבלי לחכות לתשובה, מהרהר
במשמעות של סוף דבריו.
צילה ניגשה חזרה אל בעלה, "חנוך חנוך שומע," נחרות קטועות,
שברי נשימות מיוסרות, ענו לה. "חנוך, יש מי ששומר עלינו
בשמים", היא לחשה, "יש לנו תקווה", היא הוסיפה, מבלי להרהר
במשמעות המלאה של תקוותה זו.





יומני - יום שני

07:01 - מיכה התייצב עם שני החדשים. נראה שלא טעינו בהם,
משתלבים מצוין. "המשימה להיום, פריצה לבית של אדם. אני רוצה
בעיקר בלגן, קצת לשבור ולגנוב אבל הכי חשוב, פיצוץ בצינור,
הבית חייב להתמלא במים. מיכה, אתה מפקח על כך אישית". אישרתי
למיכה להשתמש לצורך כך בחנן. חנן הוא נרקומן, איש מחוק. אני
תמיד מחזיק כמה כאלה מוכנים לפעולה. מאכיל אותם בסמים עד שצריך
משהו, ואז 'קוצר'. מיכה ושני הצללים שלו זזו.
07:20 - גברי התייצב. המשימה שלו בדרגה אחת יותר קשה. הטלתי
עליו להקפיץ את חנוך בעלה של צילה לראש הרשימה של המרכז הלאומי
להשתלות. אישרתי לו להשתמש בפרופ' אוריה, מנהל ביה"ח ע"ש
דניאל.
הקשרים שלי לא מסתכמים בנרקומנים, כולם סמוכים על שולחני.
ציינתי בפניו שאני מודע לכך שזה לא קל. גברי הנהן ויצא. אחלה
בחור.
07:27 - התחיל יום עמוס בטירוף.
14:04 - הפעם גברי התייצב קודם. "ראשון ברשימה" הוא הפטיר,
כאילו כלום. "הלך כמו חמאה, אוריה נעתר ברצון, האגו שלו השתלב
לנו בתוכנית, ממש משמים", הוא פלט צחקוק קל. לא ממש אופייני
לו.  "טוב מאד", עניתי. רשמתי בפני "לשים לב לאוריה. לטיפול,
עוד שבועיים." "במקום ברשימה ארצית, יצא שחנוך ראשון ברשימה
פנימית של ביה"ח דניאל. מין המצאה חדשה של פרופ' אוריה. אני
מקווה שזה בסדר?" "בסדר גמור, גברי. מספיק לעת עתה".
15:33 - מיכה בא ברעש גדול. "חנן לא אמר לא, כמובן. אבל היה כל
כך מסטול שהוא פרץ קודם לבית השכנים. כשעמד על טעותו, הסתבך עם
החלון, רב עם הכלבה הקטנה שרדפה אחריו בכל הבית. בקיצור
קטסטרופה". השפלתי מבט שאומר - אני מקווה שאתה לא הולך לספר לי
שהבית שלם ויבש. מיכה שלא היה טיפש, הוסיף מיד "הוא גנב כמה
דברים, שבר והפיל, בסוף הוא פוצץ צינור. אמרתי לו גם להשאיר את
הברזים פתוחים ולפקוק את הכיור. אל תדאג, הכל 100 אחוז." "ומי
לעזאזל ביקש להשאיר את הברזים?" עוד פעם ה'מגע האישי' מרגיז,
נרשם.





יום שלישי

יום יפה נשקף לאדם פרת. מאורעות יום אתמול נדמו כאירוע רחוק
מהעבר. הוא הקיץ משנתו, אשתו לידו, הפעם נראתה כבר רומנטית.
הוא התבונן באשה שאהב. 15 שנות נישואים נגסו מעט מאד ברגשותיו
כלפיה. יפה בעיניו כשהייתה. ברק שערה הזהוב הארוך נותר כשהיה.
הוא הותיר אותה שם ישנה, כמו מלאך.
אדם עשה כמה טלפונים, וקפץ אל ביתו לפקח ולהסביר לבעלי המקצוע
השונים, מה נדרש מהם בדיוק. "הסברים לוקים בחסר, מביאים איתם
תוצאות חסרות."
כמו שחשב, ייקח זמן לא מועט להחזיר את הבית לקדמותו. מדרגות
העץ וחלקים גדולים ברצפה נהרסו וצריכים החלפה. הסט של הסלון
נהרס כליל, השטיח בחדר השינה, מיטת העץ המלא דורשת שחזור
וצביעה, כמה ארונות. והרשימה עוד ארוכה. אבל המטרה המיידית
הייתה להשמיש את הבית ללינה הלילה. "המשפחה לא תבלה עוד לילה
בחוץ."
עדה נותרה במלון להתפנק על שרידי הלילה, ועל השכמה מאוחרת. הוא
חזר אליה והם אכלו ארוחת בוקר במיטה. היום עבר עליהם במסע
קניות מענג, שהתנהל לפי רשימת הנזקים שהכין אדם, ויד הדמיון
הטובה עליהם. נעמה הצטרפה אליהם לאחר הלימודים. הם עשו אתנחתה
מהקניות במסעדה היפנית האהובה עליהם. נעמה ציינה שהיא לא מתה
על סושי, אבל היה ברור שהיא מוכנה ל"הקרבה למען שלמות היום
וטובת הכלל." בשעה 16:00 אדם עזב אותן לבחור לבדן שטיח חדש
לחדר של נעמה. זה הקודם לא נהרס מהמים, אבל כוח האינרציה של
השיפוץ היה מחייב.
אדם עבר מהמשרד, "להראות נוכחות", לאסוף את ה-BMW שהובאה
מהמוסך ישירות למשרד, ולדווח למזכירתו "בטלי לי את הפגישות גם
למחר בבוקר, אני לוקח גם ת'בוקר מחר, הבית ממש גמור, ועדה
ונעמה צריכות אותי יותר מאשר צריכים אותי פה." הוא ביטל בהינף
יד את המחאה שטיפסה ובצבצה מבין שפתיה של מזכירתו. "אה, אה,
שום ויכוח. נתראה מחר בצהריים." הוא יצא בחיוך לעבר מכוניתו.
המכונית צהלה איתו את הדרך המוכרת לביתו ושעטה בשמחה במעלה
הגבעה. צריך לבדוק איך מתקדמות עבודות השיפוץ.
עוד לפני שהחנה את המכונית, הבחין אדם בשינוי במראה הבית. משהו
היה שונה, משהו חסר. הוא יצא מהמכונית, התקרב לשער. על המדרכה
מוטל, כרות, עץ התאנה של נעמה. תפארתו קצוצה, ענפיו פזורים על
המדרכה כעצמות שנחפרו מקבר. במקום שהיה העץ, נותר גדם זב שרף.
הערסל היה מוטל לרצפה. הדשא ליד העץ, הוא הבחין, נותר ללא
פגע.
על הפתק שהוצמד לשער ביתו, התנוסס סמלה של העירייה.
"לפי תקנות 741/2 ו- 1420/5 לחוק הרשויות המקומיות, תנועת
עוברים ושבים. הרינו להודיע לך - בחצר ביתך, רח' פנואל 5, נמצא
מפגע המפריע לתנועת עוברים ושבים ברשות הרבים הצמודה לגדר
הבית.
כמו כן נמצאת אשם בהפרת סעיף 623/03 לחוק מפגעים ותאונות:
עץ/עצים בשטח חצר ביתך, לא נגזמו כיאות והיוו סיכון לקווי
החשמל העוברים מעליהם.

מתוקף הסמכות המוענקת לנו בצו - 43 לתקנות לשעת חרום - 1963,
הסרנו את המפגע.

עלינו להסב את תשומת לבך, כי פינוי הפסולת שנוצרה עקב כך,
והמוטלת ברשות הרבים,  באחריותך. אם לא תדאג לפינוי הפסולת תוך
7 ימים מיום זה, יוטלו עליך הקנסות הקבועים בחוק (62-441/10
לחוק העונשין, זיהומים-פינוי פסולת).

הפעם, אדם פרת קילל בקול רם.





במסדרונות ביה"ח דניאל, בכניסה למכון הלב, הילך גברי עם זר
פרחים ענק שהסתיר את ראשו. אחריו נשרך שובל של ניחוח פרחים
מטרף. שפעת הצבעים המהממת ומגוון הצורות, הזכירו פריחות של אלף
שדות ביחד. כל הראשים הופנו אליו. כמה חולים וקרוביהם הגיחו
מחדרם, כדי לחזות בריח.
אחות מלאה, בשער אדום צבוע, שאלה אותו "לאן אתה, בחור?"
"לצילה", הוא ענה. "צילה מה? אני לא חושבת שיש לנו צילה, כאן
זה קרדיולוגיה, לאן אתה צריך?" "לקרדיולוגיה, החולה הוא חנוך
גיחון." "נו תגיד", היא חייכה, "זה יש לנו, חדר 7 בהמשך
המסדרון שמאלה." "תודה," הוא אמר. "תגיד, מאיפה הפרחים
המטמטמים האלה?" "לא יודע, אני מחברת שליחויות, זה הגיע למשרד,
נאמר לי למסור את זה פה." "אה טוב, אני לא אעכב אותך, גש לחדר,
היא שם".
צילה ישבה ליד חנוך, מאכילה את הגבר שלה יוגורט חמוץ בכפית.
גברי ניגש אליה. "צילה גיחון?" "כן." "זה בשבילך, תחתמי לי כאן
בבקשה." צילה הניחה את הכפית מידה. "אתה טועה", היא אמרה בסבר
פנים רציני. "אנחנו לא מצפים לפרחים", הוסיפה. "לנו, אין מי
שישלח", חשבה. גברי הצביע על הכרטיס שהיה מצורף, פתח אותו
והקריא בקול רם. "ברכות לגב' צילה גיחון ובעלה. איחולי החלמה
מהירה. זה שלך, גברתי, זה גם הכתובת שקיבלנו, תחתמי לי כאן
בבקשה." צילה הסתכלה בזר המדהים, הסתכלה בבחור הצעיר, יפה
התואר, שהביא אותם. הוא עמד וחייך אליה. "זה מוגזם, לא יכול
להיות שכל זה בשבילנו", חשבה. "חנוך, מה אתה אומר?" חנוך הרים
מעט את ראשו, "תחתמי לבחור הזה כבר, את חושבת שיש לו את כל
היום להעביר עם הזר שלך?" היא חתמה בתנועה מוכנית, בפנקס שגברי
הושיט לה. היא אספה בשתי ידיה את הזר, הריחה אותו בביישנות,
חיוך ענק נמסך על פניה. "תודה לך", היא אמרה, "מקרב לב." באותו
רגע חשבה שהייתה מנשקת אותו משמחה. היא פנתה לחפש מקום לזר
הענק, הניחה אותו ליד החלון, היא צריכה לחפש לו כלי מתאים
ומים. צילה נפנתה לשאול את השליח לשמו, לתת לו איזה פרי לדרך.
אבל כשסובבה את ראשה בחזרה, הוא כבר לא היה שם.
"חנוך, מי ישלח לנו זר פרחים מדהים כזה?" "מאיפה אני יודע,
מישהו משועמם בטח." "אוי אתה נורא ואיום, אני לא יודעת למה אני
טורחת לשאול אותך בכלל." הוא נהם משהו בתשובה. היא נעמדה ליד
החלון, ידיה נוגעות קלות בזר, מבטה בחוץ, לשמים. "יש מישהו טוב
בעולם הזה, והוא חושב עלינו."





יומני - יום שלישי

07:10 - גברי הופיע פתאום, כאילו מתוך הכלום. רענן ומוכן
לעבוד. אין חדש. המשימה של היום קטנה עליו. הוריתי לו לשלוח
לצילה גיחון ובעלה, לביה"ח, זר פרחים ענק. "משהו מרשים",
הוספתי. "גברי, אני רוצה מסירה אישית, דיווח ממקור ראשון על
חיוך." "ברור", הייתה התשובה. "על הפתק תרשום רק - ברכות לגב'
צילה גיחון ובעלה. איחולי החלמה מהירה." "OK בוס." הוא חייך,
ונעלם כלעומת שבא.
07:50 - 40 דקות לאחר מכאן, הופיע מיכה. הרבה פחות רענן. "אתה
נראה קצת מחוק", ציינתי, "מה יש לך?" מיכה נהם משהו לעצמו.
"תתעודד, היום זה היום שלך. מאשר לך חופש פעולה. במשימה הזו
אין לי בעיה עם קצת תוספות אישיות." עדיין שום תגובה, באמת
בוקר קשה למיכה. "כל מה שאני מבקש, זה שתטפל בעץ התאנה בגינה
של אדם. לגבי שאר הגינה, כיד הדמיון", חייכתי. אבל החיוך שלי
לא גרר חיוך מנגד, ממש עייפות החומר. מיכה חשב, וענה בפרצוף
קמוט, "מה יש לך בכלל מהאדם פרת הזה?" תנועה קטנה, כמעט בלתי
רצונית, של ידי המתכווצת לכדי אגרוף, הספיקה לו. "לא, ברור,
המשימה ברורה, אין בעיה, אתה יכול לראות את העץ כאילו הוא כבר
לא שם." אמר, וגרר את עצמו משם באיטיות כמעט הפגנתית.
08:20 - ביטלתי את רוב הפגישות. כמה טלפונים חובה וזהו. כעבור
שעה וחצי.
09:55 - גברי חזר. מחויך ורענן כמו שהיה כשיצא. "אין בעיה,
בוס. היא קיבלה את הזר של החיים שלה. קיבלתי חיוך ענק, כמעט
אפילו נשיקה." סימנתי לו עם האגודל למעלה, OK. "זה הכל להיום?"
"כן בטח, לך קח קצת אויר." הוא חייך, "כן בוס," ויצא. יש על מי
לסמוך.
15:48 - מיכה מופיע. "יום העובד היעיל" גיחכתי. מיכה, בפרצוף
חמוץ, "העץ עף" ציין קצרות "ארגנתי 'תלונת' עוברים ושבים
בעייריה. העץ גם 'סיכן' כמובן,  את קווי החשמל." "בסדר גמור,
ו...?" שאלתי. "כלום" הוא אמר. "הגינה? הדשא ליד העץ?" "רצית
טיפול בעץ, אין עץ, זה הכל." נו, בחיים לא אבין את מיכה.





יום רביעי

אדם פרת ישב לבדו בגינה, על ספסל נדנדה. ספסל עץ מלא, מבוק חום
כהה. חלק מריהוט הגינה שקנו אתמול. הוא הביט בשמש השוקעת,
מעליה כבר ראו גם את הירח. ירח מלא היום.
זו הייתה אחת מההזדמנויות הבודדות שמצא את עצמו מעדיף להיות
קצת לבד, לחשוב עם עצמו. והיה לו על מה. כתוספת למאורעות יום
אתמול (העץ הגדוע, עדיין מוטל על המדרכה, ליד הבית. לא היה לו
כוח לטפל בפינוי שלו היום), ובנוסף למאורעות כל השבוע הסוער
הזה, הוא קיבל היום בבוקר שיחת טלפון מוזרה ומדכאת מהמשרד שלו
'פרת סוכני ביטוח'. מזכירתו, נסערת מאד, הקריאה לו פקס שקיבלה
מ'חברת מאור ביטוחים', אותה הוא מייצג בהצלחה כבר 18 שנה.
בקצרה היה אמור שם ש'חברת מאור ביטוחים' עוברת לעבוד באופן
בלעדי עם סוכני ביטוח פנימיים, ומפסיקה את ההתקשרות עם כל
הסוכנים העצמאיים שלה. "... אנו מתנצלים, ומודים על שנות עבודה
משותפת..." וכל הבלה בלה הצפוי. "בברכה, על החתום, יובל ארד,
מנכ"ל." החדשות היו הרסניות ומפליאות כאחד. משרדו מוכר אך ורק
את הפוליסות של 'מאור ביטוחים'. הוא יוכל להתגבר על המכה איך
שהוא, אבל זה יצריך עבודת שטח מטורפת, שינוי של כל מערך העבודה
של המשרד.  הוא לא היה בטוח שהוא מעוניין להתמודד עם משימה כזו
עכשיו. בן 43, הוא רצה כבר לשבת על זרי הדפנה של עבודת שנים
מאומצת. עכשיו רצה יותר ליהנות מהחיים, להקדיש קצת לעצמו.
"צריך לחשוב על כל העניין הזה עוד. משהו פה לא הגיוני". הוא לא
יכול להבין, "יובל היה איש הגיוני להחריד. כל כך לא מתאים לו,
ההחלטה הזו. יש משהו מאחורי זה, בטוח, אבל מה?" הוא גלגל בראשו
שוב ושוב את נוסח המכתב שהוקרא לו, את משמעות ההחלטה. "כך סתם
לזרוק את כל הסוכנים? הוא לבדו מחזיק 13% מנפח פעילות תיקי
הביטוח של 'חברת מאור ביטוחים'. הוא מעריך שסוכנים עצמאים
אחרים מחזיקים בעוד כ-35% נוספים." הוא ניסה כמובן להתקשר מיד
ליובל, אבל המזכירה שלו ציינה שהוא עסוק. "לפתע עסוק מכדי
לשוחח איתי, עם אדם פרת, סוכן מספר אחד." הוא ביקש מעורך הדין
שלו לעבור על החוזים הישנים שלו עם 'חברת מאור', לבדוק חוקיות
של מהלך כזה. אבל הרבה תקווה לא הייתה לו. היו אלה חוזים ישנים
שנחתמו כשהוא היה עוד "אפס קטן בלוח שלהם," סוכן בלי משרד. לא
סביר שישועה רבה תצמח לו מהחוזים.
הוא ישב ובהה בשמש הנסוגה, מפנה מקומה לאורו החיוור, החולה, של
הירח. אולי הקללה שרודפת אותו השבוע הזה, זה איזה אות בשבילו?
אות שצריך שינוי בחייו. אולי העולם מאותת לו שצריך לעשות משהו
אחר בזמן שנותר לו לחיות. הוא יכול לעזוב את המשרד, להגשים
חלום ישן, להתברג בהנהלה של קבוצת הכדורסל של העיר שלו. יש לו
הרבה לתרום להם מהיכולות ומהאנרגיות שלו. יהיה לו גם יותר זמן
עם עדה ונעמה. אולי זו היד המכוונת, יד נעלמה, שמנענעת אותו
בצוואר כאומרת, עור, קום, די, רב לך, משרד, ביטוח, בית, לישון,
לקום ושוב פעם. צא, קח שינוי, תתחיל לחיות מחדש. הוא עצם את
עיניו לשנייה, "ואולי, אולי זה לא."
עתה כבר עטף אותו אור ירח, צובע את הגינה בלבן עצוב. עדה יצאה
אליו עם כוס קפה, בספל שאהב. "אל תהיה עצוב על העץ שלנו, אדם,
אני מפחדת שאתה עצוב. נשתול שניים גדולים במקומו. נוציא את
חלוקי הנחל ונחזיר את כל הגינה להיות ירוקה עם עצים ופרחים,
טוב?" הוא חייך ושתק. הם שתקו כך ביחד זמן מה. "אם חושבים על
זה, בסך הכל, על מה הוא מלין, שבוע אחד מחורבן של צירופי
מקרים. אז יש בעולמנו נרקומנים, ויש גם עייריה מחורבנת. זה לא
שמישהו יושב אי שם ומחפש איך להתנכל לו." חיוכו גדל עת ניסה
להמחיש לעצמו בדמיונו, את "מחשבת האבסורד הזו." הוא נטל מעדה
את הקפה החם, בספל שאהב. יש לו את האשה הטובה הזו, ואת נעמה
שלו, יש לו בית יפה, יש לו הכל. תמיד קיבל מהחיים את כל מה
שהוא רצה, על מה העצב? הוא חיבק את עדה ביד אחת, לוגם מהספל
בעזרת השנייה. הוא לא יספר להן על המכתב של יובל ארד, היה להן
מספיק לשבוע אחד. שיחנק יובל עם הפוליסות שלו ועם המדיניות
החדשה. ברגע הזה, כבר לא היה לו אכפת.
צרצרים בגינה חיככו ידיהם, מפריעים את הלילה בנגינת כינורם,
אבלה, רמה וצורמת.
"את יודעת מה, יפה?" הוא לחש לה. "מה?" היא ענתה מפונקת. "מה
דעתך על סוף שבוע, איפה שהוא רחוק מכאן? אני את ונעמה." "מה?
כן? בטח שבטח, איפה?" "זה סוד." "הי, תגלה לי", היא צהלה,
"תגלה לי מיד או שאני מדגדגת אותך למוות." קול צחוקם בחצר,
נשמע לתוך הבית. נעמה במיטתה, פרוותה של במבי מחממת את רגליה,
חייכה חיוך מאושר.





הערב ירד, צילה בדרכה לביתה. לרוב, במשך המסע היומי המייגע,
הייתה יושבת קפואה, מהרהרת בריקנות שאורבת לה מאחורי דלת ביתה.
אבל לא היום. היום ראשה, מחשבותיה, גופה כולו, היו נתונים לזר
שקיבלה אתמול. ריחו, צבעיו, מגעו, האירו את יומה. בין האכלה
לפינוי סיר הלילה, כמעט לא שמה לב איך היום עבר. זה לא ששכחה
את חנוך שלה. מספיק היה לה אחד מחרחורי האנחות התכופות שלו, או
מבט מקרי על העיגול הצהוב-כחול שפשה סביב מחט העירוי בידו,
להחזיר אותה מיד לצערה, לצערו. אבל הזר הזה "יש בו תקווה", הוא
נסך בה בטחון מוזר, כמעט הייתה מעזה לומר לעצמה אושר. היא לא
ידעה למה ואיך, אבל הייתה בה האמונה שמשהו טוב קורה. משהו טוב
יקרה.
היא ירדה חיש את ארבע מדרגות האוטובוס, ועשתה את דרכה ברחובה
המואר. את הלילה שלה האיר גם המאור הקטן בשמים, הירח המלא.
אורו הכסוף הציף את המרווחים שבין עיגולי האור של פנסי הרחוב.
היא הייתה משחקת במוחה עם היטלי הצל של גופה, קטנים או גדלים
כשהיא מתקרבת או מתרחקת מאור פנס, מצטלבים עם צל גופה מאלומת
אור ירח, יוצרים ביחד ריקוד דמויות צל, מלא חן.
צילה נכנסה לחדר המדרגות של ביתה. הדליקה את האור, והתעכבה
לבדוק את תיבת הדואר שלה. בתנועה לאה, שלפה מכתב מלבני חום.
סמלה של חברת החשמל התנוסס עליו. "הגיע הזמן לקבל את החשבון על
התיקון של האור ברחוב", צחקה לעצמה. היא טיפסה את ארבע הקומות
לביתה הקטן. ביד אחת תיק ומכתב, ביד שנייה מחליקה מפתח למנעול
הדלת. נעלה על עצמה את הדלת מבפנים, וניגשה למטבח. היא הניחה
את חפציה על שולחן המטבח, מבטה תר סביב. יש להספיק לנקות ולסדר
כמה דברים לפני שינה. היא לא רגילה לבית מוזנח ומאובק, אבל כל
ימיה עוברים ליד מיטתו של חנוך, ואין זמן להספיק כל מה שצריך
לעשות בבית. היא נטלה מטלית, ושיקעה את עצמה באיבוק הרהיטים
הישנים בסלון. אלומת אור הירח מבעד לחלון האירה את חלקיקי האבק
שקמו והתעופפו באוויר.
כשסיימה את משימתה זו, פנתה צילה לישון.





יומני - יום רביעי

08:02 - מיכה נכנס באיחור. "שלום", אמרתי בחיוך, עקום צד.
"מצטער על האיחור הבוקר", הוא ענה. מבין רמזים מהר, מיכה.
"היום לא פשוט לך", אמרתי לו, "תצטרך את כל מה שיש לך." הוא
הנהן, כיודע שלא יתרגש. שנים של ניסיון עושים את שלהן. "'חברת
מאור ביטוחים' היא החברה שמר אדם פרת מהווה סוכן ביטוח פרטי,
ראשי, שלה כבר כמעט 18 שנה. האידיליה הזו הולכת להיפסק היום."
מיכה הנהן לאיטו שוב, "זה לא יהיה קל, אתה יודע, נדמה לי שהוא
מחזיק חלק גדול מהנפח הכללי של תיקי הביטוח שלהם." הרמתי מעט
את קולי, "שמעת אותי אומר שזה קל?" בחזרה לקולי הרגיל, הוספתי,
"אתה יכול להשתמש במר יובל ארד, מחזיק מניות שליטה בחברה,
ומנכ"ל מטעם עצמו. הוא, כרגיל, משלנו. יש?" "טוב." "אז עכשיו
עוף, יש לי עוד כמה דברים לעשות היום." והוא עף. זה לא פיקניק
איתו.
08:17 - "שלום, גברי." "אני ממש מתנצל על האיחור, בוקר מחורבן
כזה, הכל הפוך." "זה בסדר," אמרתי, "שמע, לחנוך גיחון יש קרן
פנסיה שלא חושבה לו כשעזב. לפי החישובים שאני ערכתי, עם ותק של
42 שנה, מגיע לו 247,000 שלא קיבל." גברי מצמץ בעיניו. "אתה
הולך לחשב של חברת החשמל, חנוך עבד שם באשכול דרום, ויושב איתו
עד שיעלה עשן לבן, OK?" "ודאי בוס." "אם יש בעיות, תערב את
אנוש דגן מהנהלת חשבונות ראשית." "OK." "וגברי..." "כן?" "אני
רוצה מכתב התחייבות חתום על התשלום המגיע, עוד היום בתיבת
הדואר של גב' גיחון." "כמובן".
08:23 - הוא יצא והשאיר אותי עם ערמות ניירת מטורפות.
17:01 - שניהם נכנסו ביחד. הייתה להם פגישה בחוץ? לשתות קפה
ולרכל על הבוס? ניחא, שייהנו.
מיכה פתח בחגיגיות "מיום זה, 'חברת מאור ביטוחים', עברה באופן
רשמי לעבוד רק עם סוכנים פנימיים. היא ביטלה את כל החוזים שהיו
לה עם סוכנים עצמאים, ובכלל זה עם, ידידך, מר אדם פרת. הודעה
על כך נמסרה לסוכנים המאושרים." אני שונא את חוש ההומור הזה,
והוא יודע את זה, אבל הבלגתי ואמרתי "מצוין מיכה." נו, צריך
להודות באמת עבודה טובה. "היובל ארד הזה שלך, חתיכת טיפוס,
השיטות הרגילות לא ממש עבדו איתו טוב. בהתחלה הוא נדבק לסוכנים
העצמאים שלו חזק. הייתי צריך להיות מאד יצירתי איתו." "התוצאות
זה מה שחשוב", חייכתי. יובל ארד, מנכ"ל 'חברת מאור ביטוחים',
הרהרתי, עוד אחד שצריך לרשום בלוח הפעילות העמוס של השבועות
הקרובים.
"גברי מה איתך?" "אצלי הלך יותר קל. האמת, התחלתי עם אנוש דגן
מהנהלת החשבונות הראשית. חשבתי שכך יהיה יותר פשוט. אכן טלפון
אחד לחשב של אשכול דרום, והוא כמעט עשה במכנסיים. היה תיק שלם
של עובדים, 187 איש, שהחישוב של קרן הפנסיה שלהם נשמט
מהפיצויים שלהם. תוך שעה המחשב פלט 187 מכתבים שמודיעים על
הטעות המצערת, ועל הסכום המגיע מהחישוב כהחזר. עם הצמדה וריבית
הסכום של חנוך גיחון הגיע ל-247,031. את המכתב שלו שמתי בעצמי
בתיבת הדואר בבית של צילה." על דיווח כזה, לא היה לי מה
להוסיף. "נחמד מאד", פלטתי.





יום חמישי

אדם פרת לא הופיע במשרדו היום. במקום זה הודיע למזכירתו על סוף
שבוע ארוך לכל המשרד "ותקליטי איזו הודעה אלקטרונית יפה, משהו
על אירוע משמח. תני את הפלאפון של יואב למקרי חרום, ותודיעי לו
שהוא בכוננות תאונות." מלמול סוער נשמע מהעבר השני, ניכר
שהדוברת נסערת. "לא, לא, שום פגישות היום, לאף אחד. ביום ראשון
כולם ב- 07:00 שם, רעננים, ישיבת צוות. יש לכם סוף שבוע ארוך
למילוי מצברים." אנחה ממושכת מהעבר השני. "שימו מספיק מים
בעציצים, ושבת שלום." "בטח, טוב, תיהנו, ד"ש לעדה ונעמה, הכל
בסדר איתן?" "כן כמובן." "אז יופי, לפחות זה, ביי." "ביי." אדם
לא היה בטוח מה הוא הולך להעביר בישיבה של יום ראשון, אבל למי
אכפת עכשיו. סוף השבוע יספיק גם למחשבה על זה.
הוא מילא את הבוקר בהשגחה קפדנית על בעלי מקצוע שונים, שהילכו
בביתו כבשלהם, מנסרים, מדביקים, סוחבים, ובעיקר מייצרים רעש.
הוא הספיק להקפיץ את עדה לעוד פגישת קפה של בוקר 'חשובה,'
להזמין את החדרים לסוף שבוע (היעד עדיין שמור בסוד מעדה
ונעמה), ולפנות את שרידי עץ התאנה. "העירייה המחורבנת", הוא
רטן כשנזכר.
חריקת בלמים קטעה ויכוח שהיה לו עם מתקין השטיחים, בעניין
זווית פאנל עקומה. צרחה של חיה פצועה, יללות. הוא מיהר החוצה,
לבו מנבא לו רעה. הוא הספיק לראות אותה מפרכסת בידיו של שכנו
רומי אברהם, משתתקת בעווית אחרונה. פניו של אברהם היו לבנות,
בגדיו אדומים מדם. אברהם ערסל את הגוף המת בידיו, בוהה בו,
כאילו מנסה להבין מה הקשר בין הסמרטוט הרפה, אדום לבן, עם כתם
שחור באוזן, לבין במבי כלבת השכנים.
מעיו של אדם התהפכו בקרבו. ארוחת הבוקר שאכל עם עדה ונעמה,
מצאה את דרכה אל המדרכה.
הוא קרב אל אברהם רומי, מתחמק מלפגוש בעיניה הקטנות של במבי.
ראשה הקטן נותר כמעט ללא פגם. "תעשה לי רק טובה אחת", הוא אמר
בשקט, "אל תגיד לי מה ואיך, רק קח אותה, עכשיו, וקבור אותה.
אני לא רוצה שעדה או נעמה יראו אותה כך." בקשתו נראתה למר רומי
כמוצא מושלם ממצב הביש שאליו נקלע. הוא היה מוכן לעשות הכל
ובלבד שיוכל להעלם משם. "כן, כן, אתה צודק, בוודאי, כבר, אני
זז, אני באמת מצטער, אתה יודע היא, נו טוב, אתה צודק, אסור
שיראו, נכון, נכון." הוא מיהר להעלם, גווייתה המדולדלת של
במבי, תחובה כבר עמוק בתא המטען שלו.
אדם פרת נותר על עומדו, מסתכל ברכב המתרחק, רגליו בוטשות בכתמי
הדם שנותרו בכביש. מספר דמעות קטנות התגלגלו, זלגו מעיניו. על
עצמו דמע, על נעמה ועדה, ועל במבי הקטנה החמודה שלהם. הוא רצה
לכעוס, לקלל, לצעוק, אבל לא הצליח לחשוב על שום דבר. ראשו היה
מרוקן לחלוטין, שום קללה עסיסית לא נמצאה לו בארכיון
מחשבותיו.





צילה גיחון כיסתה את בעלה. שוב שקע בשינה. גופו נחלש, היא
יודעת, היא מרגישה.
היום היא חייבת לברר בקשר להשתלות בחו"ל. בבוקר היא פתחה את
המכתב מחברת החשמל. אחרי שהיטיבה את משקפי הקריאה על אפה, היא
קראה את המכתב חמש פעמים רצוף, ובקושי הצליחה לשכנע את עצמה
שהיא מבינה את משמעותו המדויקת. חנוך תמיד התלונן שעשו לו
עוול, היא יכלה לשמוע את קולו הכועס. "הם גנבו אותי, הנוכלים
האלה, זה הנהלת חשבונות, הם אוכלים על חשבון עבודה של 42 שנה
שנתתי להם. אני עוד הייתי ילד שהתחלתי שם, את כל השנים הכי
הטובות שלי נתתי להם." מים עכורים רבצו בינו לבין מקום העבודה
שלו, מאז שהוצא לפנסיה מוקדמת שלוש שנים טרם זמנו. אבל אצל
חנוך, זה לא היה נדיר לכעוס ולהתרגז. היא פטרה את טענותיו כחלק
ממסכת הרגזנות הכללית. מה יאמר עכשיו אם ידע שצדק? היא חששה
לומר לו, "הוא כל כך חולה, לא עכשיו." פחדה שאם תשתף אותו,
יכעס במקום לשמוח, והרי הרופאים אמרו שאסור לו להתרגז.
היא תברר קודם מה אפשר לעשות עם הכסף הזה בחו"ל. אולי זה, ביחד
עם הבית שלהם, יספיק. "הוא לא יסכים למכור את הבית, פרד עקשן,
אבל היא לא תשאל אותו, לא הפעם. הוא לא עוזב ומשאיר אותה פה
לבדה כל כך בקלות." היא יכלה לשמוע במוחה את גרגרי שעון החול
של חנוך, נופלים, הולכים וכלים. נואשת, לא ידעה איך תעצור אותם
מליפול, באצבעה הצרידה, הקטנה. "את מי תשאל, היא לא יודעת.
אולי את מנהל המחלקה? הוא חייב לדעת משהו על זה. הוא חייב
לעזור, עוד היום היא תברר, אין זמן."
ויכוח במסדרון בחוץ קטע את שגרת יומה, מחריד את שלוות הצפצוף
המונוטוני של מכשיר הניטור. אירוע חריג ביותר בשקט הכבד,
העגום, ששרר במחלקה הזו בדרך כלל. "היי, אתה לא הולך עם זה
לשום מקום, אתה שומע? תחזור או שאני מזמינה ביטחון." "את יכולה
להזמין גם את נשיא המדינה מצידי", נשמעה תשובה נחרצת "אני מוסר
ת'פיצה הזאת פה, אם את רוצה או לא, אני יוצא רק אחרי זה." "אני
אמרתי לך שאתה לא יכול, זה לא קיים בנהלים, ואף אחד לא הזמין
לפה פיצה." "זה קיים בנהלים שלי והם אומרים שהפיצה הזו הוזמנה
לכאן, וכאן היא תימסר." צילה יצאה למסדרון. בחור צעיר וגבוה,
בשיער קוקו אסוף, עמד והתווכח עם האחות הראשית. הוא היה לבוש
מדים כחולים שעליהם כתוב בגדול 'פיצה בדיוק'. "אתה עושה טעות,
פשוט טעות, חבל לך להסתבך." האחות ראתה את צילה מציצה למסדרון,
"הנה הגברת מחדר 7, אמרת חדר 7, צילה, בואי שנייה בבקשה, הבחור
הצעיר החצוף הזה חושב שהזמנתם פיצה." צילה רצתה להיבלע בחזרה
בחדרם, היא לא אהבה ויכוחים. אבל, בעל כורחה, התקרבה אליהם
בשקט. עיניה פגשו בעיני הבחור. "נו תגידי לו שלא הזמנתם פיצה
לפה." שקט, דממה, האחות עשתה ניסיון נוסף, "מה את אומרת על זה
צילה, לא חוצפה?" תובל העמיד את מגש הפיצה במאונך, ותחב אותו
כמו תיק מסמכים מתחת לבית שחיו. "הזמנת פיצה אימא?" הוא שאל
בקול נמוך. שתיקה. "לא, אני לא", היא הצליחה לענות. "יו, זה
כבר יותר מדי בשבילי", אמרה האחות, "אל תגידי לי שאת אימא של
הטיפוס הזה?" צילה הנהנה בראשה. "טוב אני מסתלקת מכאן, יש לי
סיור תרופות, וזה פעם אחרונה שאני רואה אותך כאן, בחור צעיר."
"מה את עושה כאן אימא?" הוא גלגל את המילה האחרונה כמנסה לברר
לעצמו את טעמה. צילה גייסה את כל כוחותיה. "את לא מתפרקת
עכשיו", היא אמרה לעצמה, "תובל לא ירצה אימא מתעלפת ובוכה. את
עכשיו חזקה, את עומדת פה, ומדברת לעניין." שלא ילך לה מכאן ולא
יחזור שוב. הפחד עזר, הקפיא את מעיינות עיניה. "אבא חולה", היא
אמרה, "אבא שלך חולה מאד." הוא בטש בידו בקופסת הפיצה, עיניו
תרות באוויר אחר נקודה להיאחז בה. "אם לא יימצא לו לב חדש
בקרוב, הוא לא יחזיק מעמד הרבה זמן." הנה, היא שמעה את עצמה,
בפעם הראשונה, אומרת את המילים שידעה וסירבה אפילו לחשוב. תובל
הרהר וענה "הפיצה מתקררת, יש פה מקום שאפשר לאכול את זה?" הם
ישבו בחוץ על ספסל, שעה, אולי קצת יותר, עיסת הפיצה הקרה
והמעוכה הייתה בשבילה הדבר הכי טעים שאי פעם אכלה. "אני צריך
ללכת, אימא." מכשיר הקשר שהיה תלוי עליו לא הפסיק לקרוא נואשות
בשמו. "יש פיצוץ של עבודה היום, ודווקא היום לכל השליחים
התחרבן משהו. אני ואורן לבד בהזמנות." "בטח, תלך, אתה חייב.
אבל אתה חוזר אלי, תבטיח." הוא הוציא מכיסו כרטיס מגנט בצבע
כחול 'פיצה בדיוק'. "שימי את זה על המקרר, אימא, זה הטלפון
שלנו, אם תרצי להתקשר." "אני ארצה, תובל." "או אם סתם תהיי
רעבה", הוא הוסיף וצחקק. צילה חייכה. "אני אהיה רעבה, מבטיחה.
אני רוצה לבקש משהו, מותר?" פניו הקדירו מעט. "את רוצה שאני
אבוא לבקר אותו, ואני לא אומר לא, אני צריך זמן לחשוב על זה."
"כמובן, אבל תבטיח לחשוב על זה, תובל." הוא הנהן והגביה בחזרה
את כפתור הווליום של מכשיר הקשר. "כן אורן." "הי איפה היית,
בהמה, דאגתי לך, הייתי בטוח שדפקת איזה משאית, כל העבודה
התחרבנה, אתה לא נורמאלי."
צילה בהתה בסרבל הכחול המתרחק, שהכיל את תובל גיחון, בנה
האובד, שנמצא.
היא ישבה שם עוד זמן מה, מתבוננת ביונים שניקרו שאריות של פיצה
אקסטרה לארג' עם תוספות של פטריות ובצל, מקרטון כחול שכתוב
עליו, 'פיצה בדיוק'.
"הילד הזה, שדומה לאביו דמיון מדהים כאילו נברא בצלמו, שלה
הוא. ועכשיו לא תיתן לו לצאת מחייה יותר." ידיה נקפצו לאגרוף,
סוגרות על כרטיס המגנט. צילה קמה וחזרה לאיטה, למיטת בעלה.
"איפה היית צילה?" הוא קידם את פניה, "יכולתי להתפגר פה לבד,
ואף אחד לא היה שם לב. איזה חום, תפתחי קצת את החלון." צילה
ניגשה לפתוח את החלון. לא, היא לא תגיד לו, לא עכשיו. בשביל מה
שיתרגז סתם, והוא כל כך חולה.





יומני - יום חמישי

חמישי מבחינתי, זה עוד מעט יום שבת. וזה טוב.
7:07 - הפתעה הבוקר. קיבלתי משלחת אמיתית, גברי והצוות שלו,
מיכה והצוות שלו, כולם בבת אחת מתייצבים לפני. נו, אני לא
טיפש, משהו קורה בין שני אלה. רשמתי בגדול עם וי אדום "מיכה
וגברי, שיתוף פעולה, לבדוק."
"OK", פתחתי, "מיכה, אתה הורג היום את הכלבה הקטנה של אדם
פרת." לפני שפתח את פיו הוספתי, "לא מעניין אותי איך, סקילה,
טביעה, אסון טבע, רצח עם, מה שתבחר. אין היום איך, יש מה.
תוצאות וזהו." מיכה כחכח, "כן, כמובן." "גברי." "כן?" "לגב'
גיחון יש ילד, תובל גיחון. אתר אותו, תדאג שהוא מתקשר לאימא
היום. שום דבר דרמתי, טלפון. יש?" גברי הנהן בנימוס. יש לו קסם
לבחור הזה, אין מה לומר. אבל אני, שאין לי אורך רוח מיוחד בימי
חמישי, נעשה עוד יותר קצר. "שלום, ולחזור היום מהר."
07:14 - לאחר שסילקתי את שני הליצנים האלה מעלי, מהר מהרגיל,
עבר לו כל היום בסימן לחתוך. באו יצאו בשנייה, שני משפטים
בטלפון, טריקה. היום, כאמור, הייתי קצר.
11:35 - מיכה חזר, הפעם לבד, אני מניח שלחבר'ה מהצוות לא התחשק
לבוא איתו לדיווח אחרי ה'נחמדות' שלי הבוקר. הוא אמר ברצינות
של נואם, ללא שביב חיוך, "צר לי על הבשורות המרות, מחלקת החי,
נכחדה. במבי נאספה אל אבותיה הכלבים. בעלי המקצוע שהסתובבו
אצלם השאירו את השער פתוח, אנחנו מתוך טוב לב, הבהלנו אותה
מהמדרכה. רומי אברהם, השכן הלא אחראי, דרס אותה. אבל רב וכבד
ירד על רחוב פנואל." הסתרתי חיוך ענק, הוא יודע להיות מצחיק
כשהוא רוצה. אבל מצד שני, הוא עדיין ממשיך עם ההומור שהוא יודע
שאני לא אוהב. "מצוין ושלום," אמרתי לו. הוא לא חיכה לסימן
שהחוויתי בידי, שיסתלק. הוא נעלם אפילו לפני.
16:54 - גם גברי בא לבדו, בלי הצוות. אולי צריך לעדן את תדרוכי
הבוקר בימי חמישי. הוא פתח בקול רציני כמו של מיכה (השניים
האלה מתואמים, או שאני נעשה פרנואיד?) "לתובל גיחון עם עוד
איזה שותף יש פיצרייה קטנה, ליד התחנה המרכזית. אני לא אוהב את
זה, אבל סידרתי כמה תקלות לשליחים שלו, וסידרתי הזמנה מאד
'מקרית', לביה"ח דניאל, מחלקה קרדיולוגית, חדר 7. תובל שהיה
היום שליח, נאלץ לקחת את זה בעצמו." הרמתי גבה. "כן, הטלפון,
ממש לא ידעתי איך לסדר את זה, באופן הזה, אז הפגשתי ביניהם.
היא שמחה כמו מ-100 טלפונים, אתה יכול להיות בטוח." נחרתי
קלות. "טוב", אמרתי, "סע לשלום." שלא ירכלו אחרי זה שאני סתם
קפדן וכעסן.





יום שישי

07:14 - אדם פרת לעס לאיטו את ארוחת הבוקר שלו. נעמה ועדה איתו
בפנים נפולות. מתחת לשולחן נפער חלל בגודל של 45 על 30 ס"מ עם
כתם שחור באוזן. הבוקר לא היה מי שיגרד את רגלו בדרישה נמרצת
לקבל חתיכת גבינה. נעמה ועדה קיבלו את הבשורה קשה במיוחד. הוא
עוד הספיק לטשטש את הכתמים על הכביש לפני שחזרו, אבל לא היה
לאל ידו לעשות יותר מזה. נעמה התייפחה בחדרה כל הלילה, רגליה
תרות לשווא אחר פרוותה של במבי במיטתם. עדה התייפחה בשקט
איתו.
הוא רצה לעשות משהו כדי להעלים את הצער הזה משתי הנשים האהובות
עליו כל כך. את צערו שלו הוא אחסן עמוק במרתפי לבו, הוא חייב
להיות חזק בשבילן. הם יצאו לסוף שבוע שלהם, לאט לאט ישכחו,
ובסופו לשתיהן יהיה מצב רוח יותר טוב. אולי אפילו יהיה להן
כיף.
כולם הסכימו שעדיף לצאת לסוף שבוע בכל זאת. בבית היו יותר מדי
דברים שיזכירו. קצת שמש וים יעשו לכולם טוב.
08:38 - המזוודות ארוזות, עומדות ליד הדלת, מחכות. אדם יצא
ראשון, נושא איתו שתיים מהן לעבר הרכב. כשסיים להעמיס הכל על
הרכב, יצאו שתיהן, אימא ובת, יד ביד את הבית. "סגרתן את כל
החלונות?" הוא שאל. "כן אבא, הפעם לא שכחתי את החלון שלי
פתוח." הוא צחק, מהרהר, "ילדה חכמה יש לו." הוא התבונן בשתיהן
בסיפוק. נעמה גדלה להיות כבר חצי אשה קטנה, דומה כל כך לאימא.
אותו שיער זהב ארוך, אותן עיניים גדולות מאירות. שתיהן בכובע
קש עם סרט ורוד תואם, יד ביד, היו המחזה הכי יפה שיכל לתאר
לעצמו על הבוקר. לא היה לו ספק שהוא בר מזל.
09:01 - אדם התניע את הרכב, הדליק את הרדיו הקבוע של הבוקר,
"כולם להדק חגורות, ממריאים", הוא ניסה את אחת הבדיחות הקבועות
שלהם. הקהל של הבוקר היה קצת יותר עצוב מהרגיל, אבל הוא היה
בטוח בעצמו, שיוכל לשנות את זה. לאט לאט. הם יוצאים לחופש, הם
ביחד, והם ייהנו.
הוא משך בהגה, מכוון את מכוניתו האהובה אל הרחוב. "איזה יופי
של שמש היום", הוא אמר, מחליש קצת את להגו של הרדיו, כדי
שיוכלו לשמוע אותו.
09:03 - בוקרו של יום שישי, הרחוב היה ריק יחסית, המכונית
החליקה לאיטה לעבר המורד, צוברת תאוצה. לקראת אמצע הירידה,
אימא וילד חוצים את הכביש. אדם לוחץ מוכנית על דוושת הבלמים,
להאט, לעצור. דוושת הבלמים מצידה, מתמסרת ברכות מפחידה. הוא
לוחץ ברגלו עד הסוף, הבלמים לא נענים לו. המכונית צוברת עוד
תאוצה ודוהרת לעבר מעבר החצייה, לעבר האשה ובנה. אדם פולט
"SHIT" ושובר את ההגה בחוזקה לעבר המדרכה.
09:05 - ה-BMW הכסופה של אדם פרת ובתוכה אשתו ובתו, דוהרת אל
המדרכה, מתרסקת אל תוך עץ אלון ענק.
09:06 - מכונית שנסעה אחריהם עוצרת, נוסע מגיח מתוכה, מנסה
להגיש עזרה ראשונה, קודם לעדה. נוסע שני מאותו רכב שעצר, ניגש
לעזור לאדם פרת.
09:21 - אמבולנס מגיע, עדה כבר ללא הכרה. החובשים מעמיסים גם
את אדם פרת לאמבולנס.
09:23 - מותה של נעמה נקבע באופן רשמי ע"י רופא מהצוות שהגיע.
ראשה התרסק לשמשה. אותה כבר יפנה רכב מסוג אחר.





11:22 צילה גיחון בחדר מספר 7, חדר האשפוז של בעלה, הולכת הלוך
וחזור, מנסה להכיל את כל הרגשות שעלו וגאו בה. רגשותיה איימו
להטביע אותה, אושרה גדול מדי, אושר שהיא לא רגילה בו.
אתמול, לאחר הפגישה עם תובל, הילכה כחולמת, לא שמה לב איך עבר
הזמן ואיך היא מצאה את עצמה בסוף היום, בביתה, ישנה מחובקת עם
תמונתו. הבוקר, בעודה מרחפת אל מיטת בעלה החולה, הגיע ראש
המחלקה לבשר להם שנמצא לחנוך לב מתאים, ולוקחים אותו לבדיקות
והכנות לניתוח השתלה. אם הכל יעבור בשלום, היא תראה את חנוך
שוב היום מאוחר בלילה. איך היא תעביר את הזמן עד אז? היא
הבטיחה לעצמה שתתאפק לא להתקשר היום ל'פיצה בדיוק' לתובל. "לא
צריך להכביד, לאט לאט, שלא ייבהל ויברח ממנה." אבל כל השעות
האלו, היא תשתגע מאושר ומדאגה לחנוך.
צילה נעצרה מול החלון. הזר שקיבלה עדיין היה מדיף אליה ניחוחות
מטריפים. בהתה אל החוץ, אל השמיים. "תודה", היא אמרה, לא יודעת
למי. תפילותיה הכמוסות ביותר נענו. שרק יצליח הניתוח היום,
"והיא לא תבקש לעצמה יותר דבר בחיים." ידיה על מסגרת החלון,
עיניה קבועות בנקודה רחוקה בשמים. "תודה רבה", היא אמרה שוב,
לא אכפת לה למי. הכל יהיה טוב, היא יודעת.





יומני - יום שישי

יום שישי, בדרך כלל תענוג בשבילי, יום קצר.
06:00 - זימנתי אלי מיוזמתי את מיכה וגברי, שיגיעו מוקדם
וביחד. הדגשתי שנוכחות צוותים מלאים חובה.
06:01 - התייצבו כמו שעון שוויצרי. בימי שישי יש לי תמיד נאום
קצר. מוטיבציה, אחריות קולקטיבית וכל זה. "היום נגמר ב-19:43
כניסת השבת. אני רוצה אקסטרה מאמץ. היה יופי של שבוע, כולם עשו
עבודה טובה. והיום יהיה סיום מושלם, כמו שאת יודעים." כולם
הנהנו לאות הסכמה. האמת, בקוצר רוח די מופגן. החלטתי להתעלם
מזה, והמשכתי. "מיכה, אתה לוקח את הצוות, מוקדם, לבית של אדם
פרת." מיכה פלט, "כמה לא צפוי." התעלמתי גם מזה. "אני מדגיש
מוקדם, כי המשפחה יוצאת מהבית מוקדם לסוף שבוע. אתם מפרקים את
הבלמים של ה-BMW. עבודה מקצועית, אני רוצה שהם יעופו עוד
בירידה הראשונה מהבית. יש?" שקט, אני ממשיך. "הם נכנסים לאוטו,
אתם עוקבים אחריהם. כשאתם שומעים את הבום, דני ניגש ראשון
לעזור לעדה. בשקט, כמו חתול, רק היא רואה אותך." דני מהנהן.
"אם היא הלכה לעולמה, יופי, אם לא, אתה דואג שהיא לא מגיעה חיה
לביה"ח. שוב, לא אכפת לי איך. תעשה לה הנשמה מפה לפה ותחנוק
אותה, או איך שאתה מבין. אבל נקי, בלי סימנים. והכי חשוב דני",
עוד הנהון, "רק מוות מוחי, הגוף מגיע חי, והיא מגיעה לביה"ח
ע"ש דניאל, לא לשום מקום אחר. אתה עולה איתה כדי לוודא שזה כך.
האם זה ברור?" "כן." "מיכה, אתה והשאר נשארים מאחור. הילדה, לא
אכפת לי מה קורה איתה. אבל את אדם, אם אפשר, אני רוצה חי. אם
צריך אתה מגיש לו עזרה." "OK." "מיכה, שלא יהיו אי הבנות
הפעם." זיק שובב נדלק בעיני מיכה, וכבה מיד משפגש במבטי. מיכה
והצוות שלו יצאו.
"גברי, בוקר טוב." "בוקר טוב, בוס." "אתם הולכים היום לביה"ח
ע"ש דניאל. אם הכל יילך כמו שצריך, עדה מגיעה לשם בסביבות
10:00. עשיתי שיעורי בית, וסוג הדם שלה מתאים, כמו גם גודל
הגוף שלה, בטווח סטייה של 20%, לחנוך גיחון. אם דני יעשה את
העבודה שלו כמו שצריך, היא תגיע לביה"ח במצב של מוות קליני.
הלב שלה ייקצר ויגיע לחנוך, הוא עדיין ראשון שם ברשימת ההמתנה
להשתלת לב. כל מה שנדרש מכם לעשות, זה לוודא שזה קורה. אם
צריך, מערבים את המנהל. אם הכל הולך חלק, לא מתערבים. במקביל,
אם אפשר, אני רוצה שתוודאו גם שאדם מקבל טיפול כמו שצריך, אני
רוצה שיחיה." "בוודאי, ברור, אנחנו זזים."
07:00 - בוקר יעיל, הספקתי עולם ומלואו.
10:32 - מיכה והצוות חזרו. דני ומיכה מגואלים בדם. מיכה כחכח
בגרונו, "100 אחוזי הצלחה, הבלמים חובלו כבר ב-06:30, המכונית
עפה כמו טיל, אדם כיוון אותה ישר לתוך עץ. דני עשה עבודה טובה,
אני מציע שתשמע ממנו." "אני שומע, דני." "איך ששמענו את הבום
יצאתי אליה, כמו שביקשת, דיסקרטי לחלוטין. היא הייתה בשוק, דם
וכל זה, אבל בהכרה לחלוטין. כמו שהצעת, עשיתי לה הנשמה מפה
לפה, וחנקתי אותה לאט לאט, מוות מוחי, אל תדאג, הגוף שלה נותר
שמיש. בעלה היה לכוד בכריות האוויר שלו, אבל אני כמעט בטוח
שהוא ראה אותי, הסתכל ישר כאילו עלי. בכל אופן החובשים הגיעו,
עליתי איתם לאמבולנס, ווידאתי שנוסעים לביה"ח על שם דניאל, לא
הייתה עם זה בעיה. הם היו בתורנות. שהגעתי לשם ראיתי את גברי
וחלק מהצוות, אז אמרתי שלום יפה והסתלקתי." "טוב מאד, מיכה,
אותך אפשר לשאול מאיפה כל הדם הזה שעליך?" "ביקשת שאעזור לאדם,
לא?" "עזרת?" "האמת, הוא הסתדר מצוין בלעדי, הממזר, יותר מדי
טוב. יצא כמעט בלי פגע." "אז?" "עזרתי לו קצת, שברתי לו צלע
אחת, סתם משהו סמלי, נו, וגם שריטה קטנה על לחי ימין. אבל
כמובן, כמו שביקשת, הוא יחיה." המטומטם הזה עולה לי שוב על
העצבים. "מה עשיתם עם הילדה?" צעקתי. "כלום, כלום, כמו שביקשת
בדיוק. לא נגענו בה. אבל היא לא חגרה חגורה והיא עפה לשמשה,
הראש שלה נשפך, עסק מלוכלך. אנחנו לא עשינו לה כלום, נשבע."
"טוב, עבודה טובה חבר'ה, כולם משוחררים." כולם פנו לעבר היציאה
בגרירת רגליים. "כולם חוץ ממך מיכה, אתה נשאר, איתך יש לי שיחה
מאד אישית." היה נאום של 20 דקות, ומיכה יצא עם עוד צ'אנס
אחרון. מקווה שהמסר עבר.
18:53 - גברי נכנס, כרגיל מחויך. "מת על יום שישי, תמיד הולך
כל כך קל ביום הזה. כמעט לא התערבנו, היא הגיעה בשעה 10:05 כמו
שאמרת, מוח מת בגוף חי. הייתה לה תעודת תורם בארנק, אז צ'יק
צ'ק עיקמו כמה נהלים, העיפו אותה לחדר ניתוח וקצרו ממנה הכל.
האמת, הם היו מאושרים, בחורה במצב מעולה כזה, תציל כמה וכמה
אנשים. לב, כבד, כליות, ראות, קרנית עין, הכל. בקיצור, הלב שלה
מיד יועד לחנוך גיחון. היה שם איזה רופא שטען שזה לא הולך ככה,
יש רשימה ארצית וכל זה, אבל שיחה עם פרופ' אוריה סלע החזירה
אותו לאיזון מיד. אז המתנתי שם עד שחנוך סיים את בדיקות ההתאמה
ונכנס לניתוח. הוא עכשיו במהלך הניתוח כבר. השארתי שניים
מהצוות, להשגיח, שלא יהיו בעיות, וזזתי לכאן." "יופי, אני
שמח", עניתי לו, וכך גם הרגשתי. "אז ברשותך אני עף, עוד מעט
נכנסת שבת." "אין בעיה גברי, שתהיה שבת שלום." "שבת שלום."





14:08 - אדם פרת שכב במיטת בית החולים, צינורות נעוצים בו,
לניקוז דם מחלל הבטן, קטטר לניקוז השתן, וצינור באפו לנשימה.
שריטה מכוערת עיטרה את לחיו הימנית. עיניו בהו בתקרה הלבנה,
פקוחות לרווחה, בולטות, כאילו איימו לצאת מחוריהן, ואין ברצונן
לחזור.
צילה גיחון ביקשה לראות את האיש האומלל שמותה של אשתו נתן חיים
לחנוך שלה.
"הוא כך, מהבוקר, זה לא רק תרופות ההרגעה שנתנו לו, אני חושבת
שהוא באיזה מצב של טראומה. החובשים שהביאו אותו, אמרו שהוא חזה
באשתו מפרפרת ומתה מולו, ובטח ראה את הראש של הילדה מרוח על
השמשה. עסק איום התאונות האלו, קוצר משפחות שלמות. לעולם אני
לא אצליח להתרגל למראות האלו, ולא חשוב כמה אראה." צילה הקשיבה
לאחות הגבוהה, שקווצות שיערה הבהיר מתחמקות לה מכובע לבן
שחבשה.
דמעות קטנות זלגו מעיניה של צילה, מכתימות את אושרה הצלול.
"והוא, הוא בסדר?" "גופנית הוא בסדר גמור, אני לא יודעת מה עם
השאר, שריטה קטנה בפנים, צלע שבורה, הוא יהיה בסדר גמור." "אני
יכולה לגשת אליו, לומר לו משהו?" "ממ... טוב, אני חושבת שזה
בסדר, אבל רק לשנייה." "טוב, כמובן." צילה ניגשה בשקט אל אדם,
קולה התרסק שלחשה לו "אני מצטערת כל כך, רציתי להגיד לך שאני
מתפללת בשבילך, אני אתפלל בשבילך כל יום, מבטיחה." עיניו של
אדם בהו בתקרה. צליל טיפות המים הנופלות משקית העירוי, ענה
לה.





" וירא אלהים את-כל-אשר עשה, והנה-טוב מאד; ויהי-ערב ויהי-בקר,
יום הששי." - בראשית פרק א, פסוק לא.

יומני - יום השבת
בראשית: ב,א ויכלו השמים והארץ, וכל-צבאם. ב,ב ויכל אלהים ביום
השביעי, מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר
עשה. ב,ג ויברך אלהים את-יום השביעי, ויקדש אתו: כי בו שבת
מכל-מלאכתו, אשר-ברא אלהים לעשות. {פ}

קישור לטקסט המקורי המלא של פרק א' ספר בראשית:
http://www.mechon-mamre.org/i/t/t0101.htm



מוקדש למו שלי







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי ייתן
ובגלגול הבא
יהיו לך
פנוטיפים של
כבשה!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/7/05 12:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ח. אור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה