יום ולילה, ושוב יום, ועוד אנחנו על אותה ספה שרועים,
מחובקים, חיבוק כל כך אוהב, כמו להתעטף בעננים,
נשימות כבדות, מלוות שעות על שעות, בהן שנינו כך,
שותקים, כשזוג לבבות מכושפים, מסתבר, אין שום צורך במילים.
אבל עכשיו זה רק שדות שרופים, חלומות פזורים, בהם הרוח משחקת,
סתם עוד ים של זכרונות רכים, שנשברים כמו גלים, עלי שלכת,
כמו לראות מפל של כוכבים, שבוערים, ומאבדים את השלהבת.
אני יודע שזרעתי הבטחות, שהתנפצו לרסיסים,
כמו כוס זכוכית הצונחת מגובה אלף מגדלים,
עכשיו אני אוסף אותם אלי, לאט, בלאט, נחתך מן השברים,
הנה חלפו, ועופפו כחול שנתיים, ועודי נלחם פה בצללים.
זוכר איך עמדת בגשם, ספוגה עד לשד העצמות,
וכמו בכל מצב אחר חייכת, אמרת שאין סיבה לבכות,
עתה זה גם עינייך שלך גדושות דמעות נקוות,
עת אני שותק הפעם לבד, גוזר כישוף עתיק, שעטף זוג לבבות.
כן, עכשיו זה רק שדות שרופים, חלומות פזורים, בהם הרוח משחקת,
סתם עוד ים של זכרונות רכים,שנשברים כמו גלים,פצפוץ עלי שלכת,
כמו לראות מפל של כוכבים, שבוערים, ומאבדים את השלהבת.
(בית 3, שורה 4: "כחול" = כמו חול)
|