אתה ממהר לעבודה, מנסה להזכר מה הפעם שכחת.. הארנק! בדיוק שבעה
צעדים אחורה, בצד השמאלי של השולחן, הנה הוא.
הרבה דברים עוברים בראש, אתה מקווה שהחולצה החדשה נראית בסדר,
ושיש מספיק דלק באוטו, לפחות עד המשרד, ושתספיק להגיע בזמן.
אולי גם תעצור בדרך לקנות כוס קפה ועיתון - בום!!
שברת משהו.
כן, זה הפסל ההוא שהיא נתנה לך במתנה ביום ההולדת שעבר או אולי
זה שלפניו.
ידעת, ידעת מההתחלה שאם תשים אותו על המדף הזה שליד הדלת מישהו
ייתקע בו והוא ישבר.
ידעת שזה יקרה, אבל לא חשבת שאתה תהיה זה שישבור אותו בסופו של
דבר, אתה הרי ידעת. מעניין איך היא תגיב.
מעניין אם היא תראה בניפוץ פסל החרסינה למאות , או בעצם, כמו
שנשמע לך קול הניפוץ, לאלפי רסיסים, מטאפורה עדינה לקשר שלכם,
שכמו הפסל, עמד הרבה שנים על מדף, ליד הדלת, מחכה שמישהו ייכנס
בו בכל הכוח, ואם יהיה לו מזל, ייקבל גם סימן כחול ברגל
מהמכה.
בכל מקרה, אתה מאוד ממהר, והאינסטינקט הזה של להסתכל אחורה
בבהלה כדי לראות מה קרה כבר משעמם אותך, אפילו מעורר תמיהה
כלשהי. אתה הרי יודע מה קרה, אתה תמיד יודע.
זה נשבר, כן,שמעת בבירור את החתיכות מחפשות את מקומן על
הרצפה.
אתה אפילו יודע מה נשבר, והרי למה שלא תדע.
אז בשביל מה להסתכל אחורה? מה, למען השם, זה ייתן לך עכשיו?
בכל מקרה, אתה מאוד ממהר.
אז אתה מיישיר מבט אל ידית דלת הכניסה, וממשיך בדרכך כאילו
כלום לא קרה, משאיר כנראה את הרסיסים מאחורייך.

שהיא תנקה.






(שתתרגל לאסוף את השברים)