אני רץ בטירוף, פותח את הדלת ביד אחת, בשניה מוריד את המכנס,
הכי מהר שאפשר, מתפוצץ כבר, מרגיש כאילו נשברה לי בבטן ערכה של
כימיה, מתיישב ומוציא הכל.
כזה חירבון יש רק פעם בחיים, ההרגשה הכי טובה בעולם, ניצוצות
עפים לי מפי הטבעת, ובעודי מתפלל שלא יתפוצץ לי הרקטום, אני
יכול לשמוע את החרסינה זועקת לעזרה.
תוך שניה כל חדר האמבטיה מתמלא ענן כימי של ניחוח מלחמתי, הבית
מתחיל להתעורר וצרחות נואשות לחמצן עולות לאוויר, בהתחלה
נופלים הזקנים, אחר כך כל מה שברדיוס של חמישה מטרים מפצצת
השעועית שהורדתי.
בשלב זה שרירי הבטן שלי נותנים את כל מה שיש להם לעמוד בקצב,
אני יושב ומרגיש כמו מכונת ירייה, משחרר מחסנית כל כמה שניות
ומקפיץ סילוני מים מן האסלה לכל עבר.
הניקיון כבר לא משחק תפקיד עכשיו אני מנסה לשרוד, התחת נהיה
אדום ואני יודע שייקח לי שעה וחצי להעביר את הניגוב הראשון, מה
שגם בטוח הנייר ייקרע והאצבע שלי תתמלא בפסולת החמימה שניתזת
ברגעים אלו לכל עבר.
אחרי שעה וחצי הכל נרגע, אני מנגב את עגלי השיעה הקרה שזלגו על
מצחי ומבצע את הניסיון הראשון לקום, להפתעתי המבצע הולך חלק
ואני על הרגליים לפני שבכלל שמתי לב, בעודי מושיט יד לכיוון
נייר הטואלט אני מבחין בזווית העין שהגליל התלוי הוא היחידי
בכל החדר ומחליט לחסוך נייר כמה שאפשר.
תולש ריבוע אחד, שניים, כל היד שלי נמרחת חרא פתאום, ידעתי
שהייתי צריך להשתמש בנייר כפול, בעצבים פונה לשאר הגליל ושם לב
שנשאר רק הקרטון.
"אמא... אמא אין נייר", "אמא!", "אמא?"