בוא נלך מכות. בלי רחמים, בכל הכוח. אני יודעת שאתה תקרע אותי
אבל אני לא מפחדת.
איך הגעת לזה בכלל? נראה לך שאני מסוגל להרביץ לך? שאלת.
אני רוצה וזה מה שיהיה, עניתי.

התחלתי עם מכה קלילה, לראות עד כמה אתה רגיש, ניסיתי עוד יותר
חזק, ויותר חזק, והכי חזק, כמו שאני מחבקת אותך על האופנוע. לא
הגבת, אולי לא כאב לך, אולי נהנית מזה, ואולי הבנת שמגיע לך.
המשכתי להכות אותך עד שכאבו לי כבר השרירים בידיים וכפות
הרגליים שרפו מרוב בעיטות. נרגעתי קצת.

התנשקנו בלהט, כמו באותו יום, עם החצי השני הזה שלך. הסרנו
שכבות, שכבנו ערומים, נוגעים זה בזה, מתמכרת למגע שלך שוב. אתה
אומר לי כמה שאני מדהימה, שזה היה צריך לקרות מזמן בינינו,
שרצית אותי כבר שנה, מאז שהכרנו, אבל פחדת לנסות. כמו באותו
יום גרמת לי להרגיש הכי טוב בעולם עם השטויות שאתה אומר. זה
נשמע כל כך אמיתי, והמבט הזה שלך כל כך אמיתי, שלא יכול להיות
שאתה משקר לי. כמה שאני אוהבת את החצי השני הזה, חשבתי לעצמי.

למה רצית שנלך מכות? שאלת.
רציתי לשאול למה לא התקשרת ולמה לא חזרת אלי כשאני התקשרתי,
אבל אני יודעת שאתה לא אוהב שאלות.
כי יש דברים שקשה להסביר במילים, עניתי.