גדי. גדי היה ילד. ילד בן 18 שצריך להתמודד עם הרבה בעיות
בחיים שלו. בעיות שבעצם כל אחד מבני השכבה שלו עובר. חלקם
עוברים את זה בצורה חיובית וחלקם בצורה שלילית, כמו כל דבר
בחיים. גדי צריך להתמודד עם בעיה רצינית: עצם היותו אדם בן
אנוש רגיל, כמו כולם.
אולי זה לא נשמע כמו בעיה רצינית, אבל רוב האנשים פשוט
מטומטמים מדי מכדי להבין אותה, או פשוט מתעלמים ממנה. הבעיה של
גדי היא שהוא בעצם מספר: מספר שרשום אי שם במשרדי הממשלה או
מספר שרשום אי שם בספר החיים של אלוהים, או מספר שרשום, או
יותר נכון יהיה רשום על איזושהי חלקת אדמה טריה שעוד לא הספיקו
להכין לה מצבה.
כן, גדי צריך להתמודד עם המוות. במיוחד לפני גיוסו הקרב
לדובדבן. זה לא שגדי בחר להיות ביחידה קרבית, זה שאבא שלו בחר
כבר את הבחירה הזאת בשבילו. וגדי לא התלונן ונלחם למען מה שהוא
רוצה, הוא אפילו לא אמר שהוא לא רוצה, הוא פשוט שתק. כי שתיקה
היא הכלי הכי טוב של ההכחשה.
גדי צריך להתמודד עם העובדה שכל יום הוא יכול למצוא את עצמו
גוסס בתוך איזשהו כפר מטומטם, מנסה להזכר מה הוא עשה שם
מלכתחילה. אבל בכל זאת, גדי שתק - כי שתיקה היא הכלי הכי טוב
של ההכחשה. וכשהמפקד שלו יגיד "אש!" הוא גם ישתוק - כי שתיקה
היא הכלי הכי טוב של ההכחשה. וכשאבא שלו יספר לכולם שהבן שלו
בקרבי עושה משהו סודי ביותר, הוא גם ישתוק - כי שתיקה היא הכלי
הכי טוב של ההכחשה. וכשיגידו לגדי שאם הוא ימות זה לא נורא כי
זה בשביל המדינה הוא גם ישתוק - כי שתיקה היא הכלי הכי טוב של
ההכחשה. וכשגדי יקבל את הכדור בחזה הוא גם ישתוק - כי שתיקה
היא הכלי הכי טוב של ההכחשה.