יום שבת

--:--, אני פשוט אשכב במיטה כל היום ואוכל הררי גלידה.

יום ראשון

קפה: 3, שעות שינה: 200, תוכניות ליום: 2 (לא כולל לפרוץ
למגירת הגרביים של הוד-מעלתה), שעוני יד שפועלים: 1, דברים
שצריך להחליף: יותר מידי.

9:00, יש משהו אירוני בלהתעורר בתשע בבוקר ביום ראשון. בדרך
למקלחת אני מביטה בסל הכביסה שלי וחושבת שהגיע הזמן לעשות איתו
משהו. כי איי, הוא מכוער נורא. בי, הוא מלא בזבל. סי, הזבל הזה
גורם לארון שלי להיות ריק. די, מדפים ריקים צוברים אבק. לא
טוב, לא טוב.
אני שופכת אותו למכונת כביסה, ואז שלל העיתונים בסלון תופס את
עיניי. והכלים במטבח. ואם להיות כנה מזמן כבר לא ראיתי את
הרצפה.

11:00, זה מדעי. לאבק יש סגולה להוליד את עצמו מחדש מתוך ריק.


19:30, "אני מדמיין אותך כורעת מול הפאנלים, מקללת את יום
היווסדם ומשפשפת אותם עד מוות. אני בכיוון?" קולין תקע בי מבט
תמים לחלוטין
"לא. למעשה זה היה עם האסלה. בפאנלים לא נגעתי מחשש לבטחוני"
"אה, ואסלה זה דבר ידידותי, לא מאיים וחביב?"
זרקתי עליו את הקשית מהקוסמו המגעיל שלי ובאותו הרגע מאסתי
לחלוטין בפאב הקטן והחמים שאימצנו.
"קדימה, בוא נלך לצפות בפלא" אני זורקת כסף על הבר ומתוך הרגל
הוא עומד להחזיר אותו לי ולשלם בעצמו אבל מאז שהודעתי לו שאם
ימשיך בכך זו תיהיה עילה לשביתה ממושכת בין הסדינים הוא הפסיק,
למרות שהתווכח על זה הרבה. 'זה מין פמינזם נאור?' הוא תהה -
'שילמתי על עצמי לפני שהכרתי אותך ואני לא אחדול ממנהג זה
עכשיו' הודעתי.
"בחיי, יש לך ספות"
"אל תתרגל אליהן יותר מידי. הגיע הזמן להחליף אותן, את השידה,
כוננית הספרים, ובאופן כללי לעצב כאן הכל מחדש. ומזמן רציתי
להחזיר את הפטיפון שלי ולקנות את כל התקליטים של הדורס, פינק
פלויד וניל יאנג" ממחר. ממחר.
"וזה כי?"
"סדר בבית הוא סדר בנשמה" ציטטתי את ליזי והפלתי אותו על
הריצפה המבריקה שלי.

יום שני

קפה: 2, שעות שינה: 6 (רע), רכישות חדשות: הן נפלאות
וחסכוניות, מצב חשבון הבנק: מתקרב לקו האדום (רע ומר), שעוני
יד שפועלים: אפס, לסתות שמוטות: אחת (והרבה זמן)

7:00, ניערתי את קולין בברוטאליות והודעתי לו שיום עמוס בפתח
ושאם הוא מתכוון לקחת חלק כדאי לו מאוד לקום ולהכין לי חביתה.
הוא סרב ללא כל נימוס והודיע שייעודם של ימי חופש אקראיים
באמצי השבוע הם לשינה, זיונים וניקוי פנאלים. מזל שצחצחתי
שיניים.

8:00, מלאת מרץ מחודש משכתי את קולין, עם הסדין והשמיכה ופקדתי
עליו ללכת להתקלח ורשמתי לפניי שיש לקנות לפחות שני סטי מצעים
חדשים. רצוי אחד עם ריבועים ואחד עם פסים. מה יש? אין כמו
כותנה מאה אחוז על המיטה.
"את הנהגת הכי נוראית שאני מכיר" אמר כשחתכתי אוטובוס עם
פרסומת למשחת שיניים מהפכנית (היא עושה כביסה?) מבלי כל נימוס.

"אני חושבת שזה בגנים שלי" נזכרת להוריד להילוך ראשון כשהרמזור
התחלף לירוק
"לא יכול להיות!" הוא הרים גבות "להזכירך כאן זו מדינה נורא
תרבותית ואדיבה"
"צודק. אתה חושב שאני צריכה לשלוח מכתב התנצלות לפרלמנט?"
"את מבטיחה להשתמש בנייר בצבע נורמלי?"
"תגדיר נורמלי"
"לא כתום"
"מה רע בכתום? זה צבע אצילי"
"והוא גם ידגיש את עיניו של בלייר, ללא ספק"

13:00, ארבע שעות של קנייה מרוכזת הובילו אותי למסקנות הבאות:
1. תודה לאל על נעלי הספורט, 2. תודה לאל על ריפוד ספות
מפוספס, 3. סלסילות קש יכולות להיות שימושיות להפליא, 4. אם
ארצה להרים מדפים בפעם הבאה תזכירו לי לבעוט בעצמי, ולא לענוד
שעון תוך כדי כי קיים סיכוי סביר שהוא יימעך על הקיר הקרוב.
חוץ מזה ששיגעתי את כל המוכרות עד שמצאו לי את הכוננית הנהדרת
שעמדה באולם תצוגה היה נפלא. קולין היה סבלני להפליא ואפילו
הלך לחפש מצעים בזמן שנאבקתי ביני לביני על הגוון המדויק בו
אני רוצה לצבוע את הסלון (מוקה וזה סופי) ואפילו מצא לי סלסילת
עיתונים מבד בצבע קרם כמו שרציתי תמיד.

16:00, ניתן להכריז על היום הזה כהצלחה. מחרתיים יגיעו החבר'ה
עם הרהיטים (את המצעים דווקא לקחתי איתי ואני מתבוננת בהם
באהבה כבר רבע שעה), מחר אצבע את הסלון ואמצא לאן לתרום את
הרהיטים שאני לא צריכה. אם הייתה לי הילה היא בטח בצבע לבן
בוהק.

19:30, "מותק, מקרה דחוף. תפגשי אותי עוד חצי שעה"
"היי קייטי, מה קרה?" אבל היא כבר ניתקה והעדפתי לוותר על שיחה
עם צליל החיוג
שלפתי את הג'ינס (המכובס!) שלי וחשבתי שזה לא ייאמן. פשוט לא
ייאמן. מבין כל חברותיי קייטי הייתה ידועה בנטייתה הברורה
לדרמה ואני עדיין גורסת שהיא כישרון קולנועי מבוזבז. ככה
יכולתי לפגוש את יו גראנט או משהו.
בית הקפה של פירת' היה מקום המפגש הקבוע שלנו אלא שקייטי לא
נראתה בשטח. מוזר. טום בדיוק עבר לידי עם מגש עמוס גלידה ושמט
לידי מעטפה בחיוך מסתורי.
"אחרי הגג האדום פנייה שמאלה, ימינה וישר"
מאוד בוגר חשבתי לעצמי בעודי עוברת את חנות הספרים האדומה שלי.
למה בכלל אני הולכת? ולמה קייטי בחרה לחזור לימי הגן דווקא
היום? ולמה היא רוצה לפגוש אותי בפארק? אוף.

20:15, מעטפה כתומה הייתה מוצמדת לשער ואיכשהו הרגשתי שזה
בשבילי (גם אם לא הסקרנות לא הייתה מאפשרת לי לחלוף על פניה
בלא מעש).
"פנייה ימינה, ספסל שלישי"
ושנייה לפני שכבר עמדתי להסתובב חזרה שמעתי את הכינור של באך
וקולין עמד בדיוק במקום בו נתקלנו אחד בשני לראשונה ואני דרכתי
לו עם העקב על הזרת.
"בייבי" הוא חייך אליי בנון-שלנטיות "תתחתני איתי?"
לסת שמוטה. לסת שמוטה.
"קולין! אתה יודע למה אתה נכנס?"
"עשיתי איתך קניות 4 שעות, אני מנחש"
לא אהבתי אותו מעולם כמו שאהבתי אותו באותו רגע.
"במקרה כזה, כן"
תסגרי כבר את הפה שלך, מטומטמת, פקדתי על עצמי. את רוצה
שהנכדים שלך יישמעו שכשסבא הציע לסבתא נישואים במקום טבעת היא
קיבלה זבוב בגרון?