פתיתי שלג נערמים לאורך שדרות סן ג'רמיין ויוצרים שמיכת פוך
קרירה הנמסה לאיטה לתוך נהר הסיין. עצי שלכת ערומים מנופפים
בידיהם לכל עבר כאילו מכוונים את תנועתן של מאות הנמלים
השיכורות.  האחרונות מתרוצצות לאורך השדרה  כל אחת אוחזת
בחוזקה שקית קניות של מותג כזה או אחר. ברווזים עירוניים עם
דרגות כתף מדדים לנהר ונעלמים כשאחוריהם שובל מרוץ שקוף. מבנים
הסטורים מוקפים בחומת חניתות שחוברו להן יחדיו מסתירים נוף
אורבני אפרפר ושומרים סוד.
אני מחזיק בידי באומץ את הקפה החם וארומת הבוקר נישאת באויר.
קבצן מנמנם על סריגי המתכת  המתרככים באויר החם הבוקע לאיטו
מתשתית המטרו. יונים תמימות מנקרות בנעליו הבלויות. אורות פנסי
הרחוב רק כבו ושמש החלה מבצבצת מעבר למגדל אייפל המתנשא לו
באימה. לא נותר דבר מופלא בעולם.

10 שנים עברו מאותה פגישה בשדרה רחוקה מכאן אלפי מילין,
משפטים, רעיונות, שגיונות.  חול עיוור כתמתם, עצי פיקוס
מרוטים, וספסל שמתעקם לו בניצב לשדרות רוטשילד בתל-אביב.
מסעדות, בנקים וחברות ביטוח מעטרים את פאות האספלט השחור וצחנת
הכלבים מוטלת בכל פינה.

ומיה.
פוקחת מולי זוג עיניים ירוקות גדולות, משחקת בתלתל זהב. מפריחה
חיוך ענק החושף שיניים צחורות כמפה חגיגית ומתאפקת מייד, חסרת
ביטחון כתינוק ביום היוולדו. ומחייכת שוב. לא החלפנו מילה
לפחות כתריסת דקות. שנינו בוהים, מסיטים מבט ובוהים שוב. מבוכה
נישאת באויר. כל אחד מנסה לומר מילה, להפגין שליטה ובקיאות
בנושא כזה ואחר, ומוותר.  לרגע שנינו פורצים במקביל ומייד
מוותרים לשני. נכנעתי ללא קרב, נשביתי בזירה של כפפות משי.
לאו טסו אמר פעם, שאין שיעור מחכים יותר משיעורה של הדממה.
נשארתי, נשאבתי, שתקתי.

עתה, בדיוק 10 שנים מאוחר יותר בבית הקפה.  מבוגר מזוקן יושב
מולי במעוקם על כסא עץ, מסתיר  קצוות שער חלקם אפורים חלקם
צהבהבים בברט מיושן. מגלגל עוד סיגריה ונאנח.  אני לוגם
באיטיות מן הקפה המרענן במאמץ נועז להמלט מן הרחמים העצמיים
שמציפים אותי כמו אסון טבע מחריד. מדליק לעצמי סיגרה כמעין
מענה לשיחה דמיוניות עמו, ומכבה מיד.

בחודשים הראשונים האהבה פרחה וגלי האושר סינוורו את חושינו עד
כלות.  לא נפרדנו לרגע. התנתקנו מן העולם והעולם הנהן בראשו
והתנתק מאיתנו.  הרגשנו בלתי מנוצחים, אין סופיים, חסרי גוף
ומשקל, מרחפים על פני נוצה  הנישאת במשב הרוח.  תשוקה הכתה בי
חדשות לבקרים. גופה הרך, מגע שערה האסוף, שפתיה המזמינות,
תנועתה האצילית, התאחדו להן בהרמוניה על טבעית וסיממו אותי
חדשות לבקרים. הזמן נעצר מלכת.

צופר משטרה נשמע ברקע ואני מחזיר קשב לטרוף מסביבי.  כלוא בתוך
אקווריום זכוכית בוהה בדף הנייר מולי. נמלה זהובת שער נעמדת
תחת משקוף בית הקפה, מהנהנת לי בנימוס בראשה ומזמינה אספרסו
ובריוש מעוטר בוניל. רעש מכונת הקפה מרעיד את החלל ואני לוגם
שוב מן הספל המתקרר.  היא נושאת את המגש בכבדות, מתיישבת
מאוחרי ומנערת את שקית הסוכר בעצבנות.  אני מרכין את ראשי,
נזכר שוב במיה ומנגב זיעה קרה בצעיף המאובק.

אם תשאלו אותי, אין מחלה סופנית יותר מהשגרה.  כשהיא מתחילה
לצוף אין היא מורגשת כלל וכלל, אך מהרגע בה היא פורצת, היא
מתקיפה בכל החזיתות כמו גרורה ממארת. משתקת, משתיקה ומנוונת.
קבלנו אותה בהכנעה. המבטים הפכו להסטות ראש מנומסות, הליטופים
לנגיעות מכאניות והתשוקה נמסה לתוך זרם היום-יום. הקרירות
באויר הדביקה את הקור בקולה, משם לקור נגיעתה עד הצטננות ליבה.
הלילות נהיו ארוכים והשינה בהם לקצרה.

שני אנשי עסקים אסייתים בחליפות מחויטות ועניבה משעממת דוחפים
בכוח את דלת בית הקפה. האחד, גבוה וחיוור מחזיק עיתון מקופל
תחת כנף ידו, והשני, שועט לעבר הדלפק. הקטן מבינהם, מרכין זוג
משקפי ראייה נטולות מסגרת ומנסה להזמין פעמיים תה בניפנופי
ידיים. לפתע נשמע צלצול מתכתי והוא שולף מכיסו הפנימי טלפון
זעיר תוך שהוא מתרוצץ הלוך וחזור, מסתובב סביב עצמו ושוחק
בנעלי העור את רצפת הפרקט. ההממושקף מנית את מגש התה בצידו של
שולחן פינתי כשהוא מזיז את אתד הכיסאות לאחור. שניהם מתישבים
אחד מול השני כל אחד מפנה מבטו לכיוון מנוגד, כמו זוג מספריים
פסוקות. הם נאלמים דום בפרצוף חמור סבר. ביחד, אבל לבד.

באותו ערב, רגיל מתמיד, חזרתי לדירתנו מעוד יום עבודה מעיק
וחסר משמעות. אפילו לפני שהבחנתי בנורה האדומה של המשיבון,
החלטתי לוותר על עוד אחת מההצהרות היובשות שליוו אותנו בשנה
האחרונה. "הגעתי", "מתוקה, אני בבית", "מה שלומך יקרה שלי?" עד
להשפלה המאוסה של "מה יש לאכול?".  לחצתי על הכפתור ובחוסר מרץ
השלכתי את המעיל על ספה עמוסה בעיתוני סוף שבוע. בהודעה
הראשונה נשמעה אנחה, המתנה מעיקה של מספר שניות שדמו לנצח,
וניתוק. לא היה לי צורך אמיתי בהודעה השנייה. ידעתי בן רגע.
כמו המבט שמקדים את האסון, כמו הברק שמקדים את הרעם, כמו
הצמרמורת שאינה ממתינה לפחד.

"אני לא חוזרת יותר, אני נשארת אצל הורי. לא אוכל להסביר, אבל
ככל שאנו יותר ביחד, אני רק מרגישה יותר לבד."
בקול אטום, ללא שמץ של היסוס עקבות או מאמץ חבוי. אני מחזיר את
ההודעה לאחור ומנגן שוב ושוב ושוב. רק כדי לוודא שלא פיספתי
איזו מילת שלילה מקוטעת באחת מההאזנות הקודמות. נעתקה נשמתי.
נשארתי עומד, הוזה בפינת הסלון, ברכי כושלות, ומועקה מחרידה
המנסה לפרוץ ממרכז החזה ולזעוק לעולם החיצון. לא הצלחתי ולו
להזיל דמעה בודדת אפילו שניסיתי בכל דרך שהדמיון הותיר לי.
דמעה אחת, שתחתום את הסאגה, שתשטוף את הרחמים, שתרטיב קמעה את
דש החולצה, תתיבש ולא תותיר זכר כעבוד מספר שעות. אבל לא עלה
בידי. התיישבתי למרגלות הספה וחיבקתי בכח את שתי ברכי. דרך
ארוכה הסתימה, ואין דרך חדשה.

מלצרית שמנמנה בשער שחור קצוץ שאסוף לו בזנב קצרצר מרימה את
כוס הקפה הריקה ושואלת באדיבות מלאכותית אם אני מעוניין במשקה
נוסף. אני שולח אותה להביא את התפריט ובוהה בדיף הנייר הריק
המונח מולי.  ביום השנה לפרידתנו כתבתי את המכתב הראשון.
המתנתי בדריכות במשך שבועות לתשובה. לתומי, בודק פעמיים ביום
את תיבת הדואר. כשחודשים החלו לחלוף נחלשה לאיטה האובססיה.
הייתי מסיט בעצבנות את מבטי בדרכי במעלה המדרגות לעבר המדבקה
הקטנה שעדיין נשאה את שמותינו. ממאן לפתוח, חסר אמונה.

כך, כל שנה,כמו ביום זיכרון לארוע ממלכתי חשוב לא חשוב, הייתי
מתיישב ושולח מכתב נוסף.  בשנה השלישית המכתב חזר, כאילו היה
הראשון שלא נקרא. לא טרחתי לברר לאן עברה, היא או משפחתה. גם
לא טרחתי להפסיק לשלוח.

לאחר שהתחתנתי הבטתתי לעצמי שאפסיק.  התמכרות חסרת טעם, תולעים
שאוכלים את אברי הפנימיים. אות קיין שזרחה על מצחי כל פעם
שהבטתי בפניה של אישתי במיטה בחדר השינה. לאחר שביתי הבכורה
נולדה הבטחתי שוב. גם לאחר שנולדה השנייה.

הדף החלק מונח מולי ואני מנסה בחוסר אונים להרהר בפניה מסוג
חדש, אבחנה טיפה אחרת, כמו המלצה לסרט שרק יצא לאקרנים.  אולי
ביקורת קלה, עקיצה שנונה, שתגרום לה ולו רק להזכר, בספסל,
בשדרה, בחיוך הנבוך. גם אם רק נדמה לי שהיא קוראת, שהיא יודעת
, שהיא מבינה. שכל מילה שנכתבת משודרת באורך פלא אל מעבר
לעננים וחודרת הישר לליבה, היכן שלא ימצא.

אני פותח ב-"נשמה תאומה שלי", אוחז את הדף בשתי ידי, ומגלגל
אותו לידי כדור קטנטן. פתיחה מאיימת, אף מרתיעה. חוסר רגישות
מובלט, ותוקפנות סמוייה.  עוצם עיניים, לוקח נשימה עמודה, מותח
את זרועותי באויר, ופורס את המונולוג הפנימי מחדש.  מזיז את
המלחיה, ומניח דף חדש ונקי על השולחן.

צחקוק קל נשמע מעבר לזכוכית האקווריום. צרפתייה תמירה, בתלתלים
אדומים וחיוך שובה. עור חלק מהקור וז'קט צבעוני שנופל לו על
זוג מגפי עור שחורות וגבוהות. מצאתי את עצמי בוהה בן למשך זמן
לא מוגדר. היא מחתבקת זוג חברות  סתמיות כשהיא אוחזת בקלילות
בכפות ידיה את מותניהן של כל אחת. מצמידה אותן בהכנעה לגופה.
לפתע היא מבחינה בי, ומלקקת בעדינות את שפתה העליונה, לכאורה
מרגיעה אותה מהיובש. מסיטה את תלתליה בתנועה צוואר חדה ומחייכת
חיוך חד. מרוב בושה כבשתי את ראשי בתוך הדף הבוהר והחלתי
בכתיבה במרץ ממקור לא ידוע.

איני יודע באמת כמה זמן עבר עלי. אינני יודע מה עבר עבר עלי.
השמש בחוץ כבר החלה לשקוע ואור נרות עדין הבזיק מפינות רחוקות
של החדר. אני מסיים ב-"אהבה אמיתית אינה פגה" ומקפל את המכתב
במהרה מתחמק מלקרוא אותו שוב. דוחף אותו במעוקם בתוך מעטפה
שהכנתי עמדי ויוצא את בית הקפה. צועד בבלבול במורד שדרות
D'orly המחבקים. אורות צבעוניים מהבהבים מכל עבר מזכירים פארק
שעשועים מימי הילדות או קאזינו זול. הכפור מאדים את לחיי ומשב
רוח משחק לו קלות בקצוות שערי. אני מזהה את תיבת הדואר מרחוק
ומתקדם לעברה בנחישות. חוצה שני כבישים צרים תוך מבלי להתבונן
כלל בתנועה ונעצר אל מול התיבה. ליבי פועם בחוזקה ואני מתקשה
להסתיר את התרגשותי. אני בוהה בפתח השחור הענק, ועוצם את עיני,
ידי השמאלית נשענת על התיבה, מונענת ממני מליפול. אני מצמיד את
מצחי לפח הקר, ונאנח אנחה עמוקה. לרגע נעמד, מישר את גבי, מהדק
את חגורת המעילה, בוחן את השמיים המעוננים, וממשיך במורד השדרה
בתחושת ניצחון מאופק.