אנשי השמש,
איזה כיף להם,
החיים שלהם כל כך כייפים,
תמיד מרוצים,
תמיד יש להם מישהו לדבר איתו,
תמיד יש להם כתף לבכות עליה,
תמיד יש להם שפתיים להעניק להם אהבה,
תמיד יש להם חיבוק שרוצה רק אותם,
תמיד יש להם חברים לצחוק איתם,
תמיד יש להם אנשים שידאגו,
תמיד יש להם אנשים שיפרגנו.

ומה לנו יש? או מה לנו אין?
אין לנו תמיד מישהו לדבר איתו,
גם אין לנו כתף לבכות עליה, בלי שום אינטרס מהצד השני,
נדירים המקרים שיש לנו שפתיים שבאמת רוצות שתנשקו אותם.
מעטים האנשים שיש לנו שיפרגנו,
רוב האנשים שלנו דואגים לנו כי הם צריכים, חבל.
אבל יש לנו,
יש לנו אנשים שידעו לגעת במקומות הרגישים,
יש לנו אנשים שידעו להעליב,
יש אנשים שידעו לדכאות,
יש אנשים שידעו תמיד לגרום לך להרגיש לא בסדר.

זה האנשים שיש לנו,
הייתי רוצה להיות נערת שמש,
עם הילה זהובה מעל ראשי,
שערי יתנופף ברוח כמו עלה דקיק,
הרגשות שלי, המחשבות שלי, המוח שלי,
כולם היו צלולים, כמו מים כחולים באמצע אוגוסט,
הייתי רוצה שאוכל ללכת בלי שהביטחון העצמי הנמוך יפריע,
הייתי רוצה להסתכל כל יום במראה ולאהוב באמת את מה שאני רואה,
הייתי רוצה להסתכל על יותר מבן אדם אחד ולדעת שאני יכולה לסמוך
עליו, במאה אחוז!

הייתי רוצה הרבה דברים, אבל מה באמת אני אקבל?
אולי עשירית...

אנשי השמש הם אנשים מאושרים! באמת?