תמיד כשיש לי את הזכות להביע משאלה, אני מתחבטת עם עצמי
במחשבות - מה לבקש? יש לי שתי משאלות ובחירה אחת ממש קשה.
אחת זה אהבה נורמלית - כמו כולם. רוצה להיות פעם אחת עם הזרם,
אפילו שאני ילדה מיוחדת.
המשאלה השניה היא להיות מאושרת, לעשות מה שיביא לי אך ורק
אושר!
כי זה הרי מה שהכי חשוב בחיים,לא? ככה כולם טוענים אושר
ובריאות - המתכון להצלחה!!!
אז אני לא יודעת מה לבחור... והמשאלה עדיין מחכה רק לי!
עזבו אותי בשקט - תחליפו לי תסריט!!! אני לא ילדה חזקה, אני לא
מסוגלת להתמודד עם כל המלחמה הזאת בכל העולם... אני לא יכולה
ללכת נגד הזרם בכזאת קיצוניות.
תנו לי להיות אחת מכולם, עוד אחת שמצטרפת לרוב, עוד אחת שתקים
משפחה, אחרי תואר באוניברסיטה, תבנה בית עם גדר לבנה וכלב.
תנו לי לבחור בחיים הקלים. אף פעם לא ידעתי איך להתמודד עם
קשיים.
אני לא ההיא, החזקה שנלחמת בכל העולם ועומדת על שלה.
אני זאת שנשברת כשאמא מורידה דמעה ומתקפלת כשאבא צועק.
אני זאת שנאכלת מבפנים כשאני יודעת שהפרצוף שאמא עושה הוא על
דגל הגאווה שהבאתי אתמול הביתה.
זהו אני רוצה אהבה נורמלית... כמו כולם החלטתי, לא מוכנה עדיין
לצאת עם רוח קרב בהצהרה של "אני נגד כל העולם".
אז למה תמיד כשיש לי את הזכות להביע משאלה אני ממשיכה באופן
אוטומטי לבקש להיות מאושרת, רק להיות מאושרת?