לא היינו אמורים להיפגש ככה, ברכבת הראשונה והאיטית של ראשון
בבוקר, עמוסה בחיילים עייפים ואנחנו ביניהם.
אולי בבית קפה או על ספסל ציבורי עם עצים וציפורים ווינסטון
לייט ביד. או אולי אפילו ברכבת אבל לא ברכבת הזו ולא היום.
פגישות בבית קפה בנאלי או על ספסל ציבורי הן כה שגרתיות שאין
אפילו צורך לדמיינן מראש והשעשוע של לחשוב מה יכול לקרות הוא
כל כך שחוק שאין בו צורך. אבל רכבת - רכבת היא אחרת מכיוון
שברכבת אין לאן לברוח וכשאפשר סוף סוף לרדת זה לעולם לא יהיה
היכן שעלית. הרכבת שמורה לסרטי מתח או פעולה והיא או תעצור או
תתפוצץ למרות שבכל מקרה הסוף יהיה טוב.
אנחנו מכירים אבל בעצם אנחנו זרים וזה הופך אותנו לזרים ברכבת
- עוד סרט ועוד רכבת.
אני חושב שאם היינו נפגשים ביודעין ברכבת אז היא לא הייתה כזו
ואנחנו לא היינו לבושים במדי הצבא הירוקים אלא במדים אזרחיים
של צבא החיים שאנחנו כל כך אוהבים - טי שרט וג'ינס, מי יודע
אולי אפילו היית לובשת לכבודי שמלה. ובמקום לנסוע מהצפון מלא
הירק לדרום הצחיח היינו בדרך מאנגליה הקרה לצרפת הרומנטית, או
אולי לאיטליה שאמרת לי שאת כל כך אוהבת ונפסע ברחובות רומא
ונרגיש כאילו אנחנו בסרט של פליני.
אבל אנחנו כאן ואני יושב כל כך קרוב אליך, אבל אני חושב שמעולם
לא הרגשתי כל כך רחוק. אולי כדאי שאספר לך איך הנסיעה הזו
התחילה לפני שהרכבת תעצור והסיפור יסתיים.

נדחקנו לתוך קרון הרכבת יחד עם שאר האנשים שלפני רגעים אחדים
הציפו את הרציף, ושם בין כולם חיפשתי אותך וכמו שהולכים על
החוף - הראש תקוע בחול הרטוב, מחפש אחרי צדפים ומבין כולם
רואים אחד, מיוחד, שחייבים לקחת הביתה ולשים על המדף, שיהיה
אפשר להסתכל ולהיזכר בקיץ חם ונעים, זכר אמיתי לימים טובים
שבאמת קרו ולא היו חלום. כך, כשראיתי אותך ברציף ההוא, עיניי
הוצפו באושר וידעתי שזה לא מקרה ששנינו כאן ושאני חייב ללכת
אחריך.
הרכבת חנתה בתחנה והדלתות נפתחו - אנשים חסרי סבלנות לחצו
ודחפו לתוך הרכבת ואני שכל כך הייתי מרוכז בך איבדתי אותך,
כאילו טבעת בתוכם אבל אחרי שניה היה נדמה לי שמצאתי אותך, אבל
לא הייתי בטוח לגמרי, אך בכל זאת נדחקתי אחריך לאותה דלת
ולאותו קרון והתחקיתי אחריך כאשר כמו חתלתולה קטנה פילסת את
דרכך בין האנשים לאמצע הקרון, שם חיכה רק לך מושב ליד החלון
נגד כיוון הנסיעה. את נחתת על המושב, שמת את התיק הגדול בין
רגליך ונשענת לאחור ואז כבר ידעתי שזו את. את.

אני, שידעתי שאין לי סיכוי בציד הכסאות המייאש הזה, וויתרתי
מראש, נשאר עומד לא רחוק ממך, שומר על קשר עין מעורפל.
הרכבת העמוסה יצאה לדרך, עוצרת בתחנות השונות, בולעת לתוכה עוד
ועוד אנשים, בעיקר חיילים כמונו. אני מביט בך, משקפי השמש
הגדולות והשחורות מכסות את עינייך אך למרות זאת היה אפשר לראות
שנרדמת בקלות מדהימה וראשך שמוט על זגוגית החלון ללא תנועה.
הרכבת מגיעה לתחנות של תל אביב ועד תחנת "ההגנה" הצפיפות נעלמת
כלא הייתה. הרכבת ממשיכה ואני מהופנט אלייך, ממשיך לעמוד באותה
נקודה בלי לזוז. הודעה של הכרטיסן על התחנה הבאה מוציאה אותי
מהכישוף ואני רואה כמה העמידה שלי באמצע הקרון בולטת עכשיו
כשמסת האנשים ירדה וישנם מקומות פנויים - יש אדם כמעט בכל תא
של ארבעה מושבים, כך שזה לא נראה חשוד שאני בוחר לשבת בתא שלך
במושב עם כיוון הנסיעה, מולך.
התיישבתי. אני מביט בך מבעד למשקפי השמש שלי - את יושבת
נינוחה, כבר לא רדומה כמו קודם, כאילו הנמנום הקצר הטעין אותך
מספיק ועכשיו את עירנית.
אני מולך אבל את לא מסתכלת עליי, המבט שלך שקוע בחלון, ונראה
שהראש שלך מוצף בעננים סמיכים של מחשבות. אני אוזר אומץ ומחליט
להוריד את משקפי השמש. אני עושה זאת בטבעיות, מניח אותן על
השולחן ומצטרף אליך להסתכל בחלון. אני רוצה שתסתכלי עליי אבל
משהו שם בחוץ כנראה כל כך מרתק אותך. הברכיים שלנו קרובות ואני
מקרב אותם עוד יותר כך שהמדים שלנו נוגעים. המגע הזר כנראה קצת
מפריע לך ואת מסיטה את ראשך מהחלון ומביטה בי. אני כאילו לא
מודע לך ממשיך להביט בחלון, יודע שאני מפספס את המבט שיהיה לך
על הפנים כשתזהי אותי ולא תאמיני ואולי תחייכי ואולי תצחקי אבל
בעיקר תהיי המומה. אבל את לא אומרת כלום, לא מגיבה, רק מרימה
את התיק שהיה על הרצפה ושמה אותו על המושב לידך. חושב שפספסתי
כאן משהו, אני מישיר מבט אליך. את שוב מסתכלת עליי ואז שוב אל
לחלון ואני מבין - את לא מזהה אותי. אני רוצה להגיד משהו אבל
זה לא יוצא. אני ממשיך לבהות בך כלא מאמין ואת מרגישה את נעיצת
המבטים, מפנה את מבטך אליי שוב ושואלת "משהו קרה?"
אני ממשיך להביט בך מבולבל, מגמגם לך "לא, לא. אהה, פשוט... לא
כלום, סליחה" ומחייך בטיפשות ומפנה את המבט.
רציתי להגיד לך שזה אני! ואנחנו מכירים כל כך הרבה זמן ואיך את
לא מזהה?
אני לא יודע למה התאכזבתי שלא זיהית אותי, אחרי הכל ראית אותי
רק בתמונות ששלחתי לך, אבל בעצם ככה גם אני ראיתי אותך וזיהיתי
מיד...
הבנתי שבעצם הסתתרנו יותר מדי זמן מאחורי מסכים ומאחורי
טלפונים ולא משנה כמה אינטימיות הייתה שם וכמה מילים מיוחדות,
כנראה שזה כלום ואין בשביל מה.

נתתי לתחנות לעבור ולא אמרתי מילה, רק הבטתי על הרצפה ולפעמים
לחלון - הנוף כבר התחלף ואנחנו קרובים יותר ויותר ליעד
הסופי...
הבטתי בך וראיתי שאת נרדמת שוב, פחות חושש הישרתי מבט, הרשיתי
לעצמי לנעוץ מבטים, להביט בך באמת ובכולך.
השיער המתולתל שלך נופל על הלחי, כמעט מלטף את השפה, בית החזה
שלך עולה ויורד בקצב אחיד. אני מסתכל עלייך ומבין כמה יפה
ושברירית את, פיה רדומה במדי צבא.
על השולחן לצידי היה מונח עלון פרסומת ורדרד שמצידו האחד היה
מודפס ומצידו השני חלק. שלחתי יד ולקחתי אותו והוצאתי מהדש את
העט השחור שתמיד נמצא שם והתחלתי לכתוב.

תחנה אחרונה. הרכבת עוצרת. למרות הבלימה החורקת את לא מתעוררת.
אני שם יד על כתפך ומתקרב מעט כך שפנינו קרובים, אני נושם את
הריח העדין שעוטף אותך ולוחש לך להתעורר, את פותחת עיניים לאט,
מפנה מבט לחלון לראות איפה את נמצאת. עוד מטושטשת אני פונה
אלייך בשמך, פניך מלאות השינה לובשות פרצוף מופתע. אני מגיש לך
את המכתב הזה ונעלם כאילו מעולם לא הייתי שם. אולי היום בערב
נתחבר ואת תספרי לי על סיפור מוזר שקרה לך ברכבת.