זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. נסעתי לעבודה מוקדם מן
הרגיל, הייתה זו תקופה עמוסה- חג שבועות. הוא רץ דרומה, גופו
הבריק ותנועותיו היו אציליות. כמובן שנהגנו הגיבור עקף אותו.
אני המשכתי להביט לאחור, מסתכלת על הדמות הנוצצת מתרחקת
ומרגישה איך איברי נקרעים מבפנים.
ישנה דרך מיוחדת בה עושים דברים בבוקר כשמתחילים לעבוד. קודם
כל אומרים בוקר טוב עם חיוך רחב לכל אותם משכימי קום שכבר
פוקדים את המקום וממתינים בקוצר רוח לפתיחה. יש את שלב
המפתחות, בו אמורים למצוא איזה מפתח מתאים לחור המנעול כדי
להתחיל להזיז את העסק. פותחים חלונות, פותחים את הקופה, שוב
אומרים בוקר טוב ובודקים איך אפשר לעזור לכל אותם דורשי
השירות.
לאט- לאט האוויר בחוץ מתחמם, אשליות של גלים מרצדות אל מול
העיניים. חם, כל כך חם. לבי נקרע לו לאיטו. בראשי עדיין תמונת
אהובי המתרחק, עיניים עצובות מחפשות מקום מפלט, מחפשות נקודה
שאליה ניתן יהיה לברוח.
"מאה שלושים וחמישה שקלים". צריכה לתת עודף ממאתיים... הראש
מרחף... שישים וחמישה שקלים, החלטתי לבסוף. הרמתי את ראשי
ובידי שטרות כסף רטובים, ריחניים ומטבע אחד מושחר. "חשבונית?
כן, בטח. על שם מי?" לעזאזל עם החשבוניות האלו, צריך לשים לב
להוציא אותן על פי הסדר... אחרת אלו שיושבים למעלה בהנהלת
חשבונות כועסים. הרמתי את ראשי שוב ונתקעתי. הוא היה שם ממש
מולי דוחק את אפו אל חלון המסעדה שממול, מנסה לשאוף טעמים.
"סליחה", הלקוח אמר בעצבנות, "אני ממהר". הזדרזתי לתת לו את
החשבונית ויצאתי החוצה. חם, כל כך חם כאן בחוץ. "מישהו מוכן
להחליף אותי לשתי דקות?" צעקתי

"ילד... איפה אבא ואימא שלך?" זוג עיניים יפיפיות הסתכלו אלי,
כמה יפה היה מבטו. התכופפתי וחיבקתי אותו חיבוק דוב חונק.
עיניו חייכו אלי. "אתה רעב חמוד? רוצה שדודה תסדר לך משהו טעים
לאכול?" הוא לא הבין אותי אבל אני ראיתי ששאלתי קלעה בול.
לקחתי אותו למסעדה השכנה, הכנסתי אותו למטבח, הכנתי לו שתי
ביצים קשות וערבבתי אותן עם גבינה לבנה ואבקת מרק עוף. הוא אכל
הכל מהצלחת, ליקק את כולה עד שהייתה נקייה ומבהיקה.

"מי זה הקטן הזה? למה לא סיפרת לנו שיש לך ילד?" שאלו אותי
כשחזרתי למתחם העבודה. אני רק חייכתי חיוך מלא גאווה. השכבתי
את הילד השבע והעייף לצדי מתחת לחליפות הצלילה הגדולות שתמיד
היו מסודרות ואף אחד לא דרש אותן. מלאת מרץ חזרתי לעבוד,
מחייכת לכל הכיוונים ומתכוונת לזה. אוטוטו היום נגמר, אני כבר
חסרת סבלנות ורוצה לחזור הביתה, לשאול את הקטנה אם אפשר ומותר
שיהיה עוד ילד בבית. בעוד רגע הם יחזירו ציוד ואני אוכל ללכת.
לפני שפניתי לכיוון ביתי חיבקתי את הילד החדש חיבוק מלא חום
ושאלתי אותו: "אתה רוצה לבוא לישון איתי הלילה?" הוא לא ענה לי
והסתובב כי בזוית עינו ראה כלבלב מתרוצץ על החוף והוא נראה לו
אטרקטיבי ממני. אני לא יכולה לומר שלא נעלבתי... נעלבתי מאד
ופניתי מובסת לדרכי. בבית שאלתי את הקטנה שלי והיא לא הגיבה,
רק רצתה ליטופים. אני פירשתי את התנהגותה כתשובה חיובית, כאילו
התכוונה לומר: "כן אימא... בשבילך הכל... רק תמשיכי ללטף
אותי... רק תני לי לישון לצדך במיטה"

"פרי גני הנה הבאתי! מלא הטנא רב פאר! ביכורים פה העליתי!
ולראשי עטרתי זר. לה לה! לה! לה לה!" עוד יום עבודה עומד
להתחיל ואינני יודעת אם חיוך על פני או ארשת עצבות. נו כבר,
חשבתי, מתי אוכל לראות אם ילדי מחכה לי.
חריקת בלמים... התנדנדנו בג'יפ ויצאנו ממנו במהירות... איחרנו
לעבודה. ברחבה שלפני דלת הכניסה עמד קהל עצום של דורשי שירות.
מלאת אכזבה חייכתי חיוך רחב לכולם. למי אכפת מהמפתחות עכשיו
כשאינני רואה את אהובי הנוצץ. כשפתחתי את דלת הכניסה העפתי מבט
לשמאלי והסתכלתי אל ההמון שחיכה בעיקר לי. איזו התרגשות השתלטה
עלי כשראיתי אותו. קטנטן, שחרחר, פורץ בריצה מטורפת לכיווני
ומראה לי עד כמה הוא התגעגע אלי... אל האימא החדשה שלו. למי
אכפת מהמוני האנשים שממתינים לי כשילד כל כך מקסים, כל כך רך,
כל כך מתוק, כל כך קטן, כל כך יפיפה... מלקק לי את הפנים!
זה היה יום עמוס ביותר אך אני ריחפתי וחייכתי והייתי מקסימה
לכולם. באותו היום סבלנות היה שמי האמצעי. הוא הסתובב סביבי
כמאוהב, הביט בי בעיניו הגדולות והחמות. זה היה יום מאד מיוחד
עבורי אז החלטתי לרדת לצלילה לילית, לשחק קצת עם הפלנקטון
הזרחני. כשחזרתי מאותה צלילה נאמר לי כי בני החדש, ילדי
הקטנטן, עמד כל אותה עת על קו המים וילל אל תוך הלילה. מתרגשת,
דמעות עומדות בעיני. שטפתי את הציוד, סידרתי הכל, התקלחתי
התלבשתי והוא עוד עמד עירום, גופו מבריק מטוהר. שוב שאלתי:
"אתה רוצה לבוא לישון איתי הלילה?" שחרחר, קטנטן, רך כמו כרית,
קפץ עלי בשמחה עיניו צועקות "אימא, על הידיים! על הידיים!" אז
לקחתי אותו איתי.
כל הנסיעה היינו עסוקים בנשיקות אסקימוסיות לחות ונעימות,
חיבוקים ענקיים, חמים. לבי התמלא אהבה, גאווה וסיפוק.

"לא אל תפחד... היא לא תעשה לך כלום" ילדי מרגיש לא בנוח בביתו
החדש, הוא מצטנף בפינת החדר, רועד וחיוור- כבר לא שחרחר כל כך.
"ניקול, דיר באלאק! דיברנו על זה אתמול, את לא הבעת התנגדות.
אמרתי לך שנאמץ ילד חדש! עכשיו את תצטרכי להתמודד עם זה, לאט-
לאט כי אין לך ברירה!"- הייתי חייבת להישמע סמכותית, אפשר
שאפילו צעקתי עליה- אף אחד לא רוצה להיות נשלט על ידי ילדיו.
ניקול הקטנה הסתכלה עלי במבט פגוע ואני... עדיין מענישה אותה
על כך שהתגעגעה אלי כל כך, תבעה את ליטופיה ולא נעצרה להקשיב
ולעכל את אותן המילים שנאמרו אמש. התיישבתי על הרצפה, כי כך
מתנהגים עם ילדים חדשים- אמר לי פעם איש חכם. ניקול מיד באה
לסחוט ליטופים וחיבוקים מאימא ואני נתתי לה, הרי היא הייתה שם
קודם. נסיכה טריטוריאלית שלי. ילדי הקטנטן הביט בי במבט שאמר
קנאה והתקרב בשקט. לא הישיר מבט למוקד קנאתו. ניקול כבר שכבה
על הגב מתמסרת לדגדוג העדין בבטנה התחתונה, ראיתי איך עיניה
מתהפכות וגם ילדי החדש ראה והניח את ראשו בעדינות על בירכי.
עיניו החמות הביטו בעיני. אם היה אדם עומד מהצד ומביט בנו,
בוודאי היה מבחין באהבה הגדולה שמילאה את החדר. אני חייבת
לשמור על תנועות מתונות בכדי לשמור על שלום הבית, כך חשבתי
והרמתי את הקטנה שכבר הייתה במצב של אפיסת כוחות והעברתי אותה
למיטתי. הנחתי את ראשה על הכרית וכיסיתי את גופה. עכשיו כשבעלת
הבית עדיין מתענגת על זיכרון של ליטוף יש פנאי לערוך לדייר
החדש סיור בבית. אחרי הסיור הוא היה מותש וכך גם אני. אושר
יכול להיות דבר מאד מעייף. נשכבתי במיטה כשניקול לצדי. לא
החלפתי את בגדי העבודה, וגם לרגע לא חשבתי לקום ולעשות זאת.
איך אקרא לילדי החדש? הרהרתי בעוד הוא מנסה לעלות אל המיטה. לא
עזרתי לו מכיוון שצריך לחנך לעצמאות, מה גם שידעתי כי יצליח
לבדו. נראה כי נרדמתי לרגע כיוון שלא ידעתי לומר מתי הוא עלה
ונשכב על בטני החשופה, בטן אל בטן חמימה ורכה, הוא שכב שם
רגליו פרושות לצדי גופי, ראשו מונח על חזי, פיו פעור מעט
ונשימותיו לחות. תחושת סיפוק עצומה מלאה אותי, חיוך רחב של
עונג התפרש על פני. אפשר שהרגיש את פעימות לבי המתחזקות ולכן
התעורר. בהתחלה הוא נבהל כאילו התעורר מתוך חלום ולא ידע את
מקומו, וכשהנחתי את ידי על ראשו תוך המהום נעימת
ילדות(בראהמס), הוא נרגע, שמט את אוזניו ועצם את עיניו. אני,
אימא- גאה, שמחה, מלאת חיים, מלאת תקווה, מלאת סיפוק ואהבה
המשכתי להמהם לעצמי את אותה נעימת ילדותי.