.1992 הגזרה - רמאללה. חורף קשה. אנחנו שישה חיילי מילואים
המוצבים על גג של בית בתוך כפר. על הגג יש חדר שנראה לקוח מסרט
על המאה ה15, וברזנט הנותן תחושה של גג. אנחנו מופקדים על כביש
העובר מתחתינו במרכז הכפר. הגענו. הקודמים עושים לנו חפיפה. על
המשימה הם לא יודעים הרבה, אבל מסבירים לנו כשעה על הכוויתית.
הכוויתית היא נערה פלשתינית. הוריה היגרו לכווית וגורשו משם
לאחר מלחמת המפרץ יחד עם עוד הרבה פלשתינים עקב תמיכתם בסדאם.
היא הגיעה לבית דודתה בכפר. היא בעלת שיער שאטני ומסעירה את
דימיונם של המילואימניקים.
על הגג עמדה בכוון הכביש, ועוד עמדה על הגג של החדרון. במהלך
השירות כמעט מגיעים למכות על השמירה בעמדה הפונה לכביש, בה יש
משקפת. כולם רוצים לשמור. יש כאלה שמסוגלים לשבת בעמדה שעות
כדי לזכות במבט חטוף בכוויתית התולה כביסה. האמת - היא פצצה
עולמית. היא יודעת שמסתכלים עליה, ולפעמים עושה אצבע משולשת
לחייל היושב בעמדה וצופה בה במשקפת.
זה לא מרתיע את הצעירים בינינו המגלים בה עניין גובר והולך.

אנחנו משתגעים בתצפית הזו. מפקד התצפית הוא דמארי, החייל הכי
טוב בצה"ל (בן 48 כיום ועוד לוחם בחי"ר). הוא מחליט ששלושה
ישארו כשומרים ושלושה יסיירו בכפר. יוצאים. בסיור הראשון
נתקלים בילדה עם גומות חן וחיוך מקסים. אנו שואלים אותה לשמה
והיא עונה בהתרסה: "פלשתין". מרגע זה אנו קוראים לה ישראלה.
הכפר בנוי משני חלקים -  נוצרי ומוסלמי. בחלק הנוצרי מספר
מדהים של כחולי עיניים, ופה ושם בלונדיניים. החלק המוסלמי הוא
מחנה פליטים.
הולכים בחלק הנוצרי. דמארי מחליט להיכנס באופן אקראי לחצר.
נכנסים. בעל הבית, לבוש בחליפה, יוצא ומזמין אותנו להיכנס.
מתחילים לדבר. בעל הבית מנהל את בית הספר הנוצרי בכפר. איש
משכיל ומדהים. כיף לדבר אתו. הוא נותן לנו שיעור בתולדות הכפר
שראשיתו בימי הצלבנים, ושולח אותנו להתפעל מן הבנייה הקדומה של
שתי הכנסיות העתיקות בכפר. מסיבות מובנות אינו יכול, לצערו,
ללוות אותנו.
אשתו מגישה תה. האמת -  אסור לנו, אבל אנו לוגמים מעט כדי לא
להעליב. לוחצים ידיים ונפרדים בחמימות.
עבר שבוע. הצבא מפציץ אותנו בכמויות ענק של מזון. האנשים בכפר
עניים מאד. חלקם רעבים. כל יום ממלאים קרטון עם גבינות, ביצים,
לחם, ומניחים אותו בפתח דלת של אחד השכנים. הם לוקחים,
ומשפרים מאד את הרגשתנו.
יום שישי. בבוקר היתה תקרית ברמאללה ועכשיו יש עוצר. המואזין
הזקן של החלק המוסלמי מגיע לתצפית ומבקש לדבר עם המוכתר. זהו
שמו החדש של דמארי, שפותר בעיות למקומיים. דמארי יוצא אליו.
המואזין מסביר שיש לו בעייה. כל השבוע הוא רץ אחרי החבר'ה
הזקנים שיבואו למסגד להתפלל, והם לא באים. רק ביום שישי. היום
יום שישי ויש עוצר. צריך לחכות עוד שבוע שלם לתפילה. הוא אדם
מאמין וזה מאד כואב לו.
דמארי שואל בכמה אנשים מדובר. המואזין אומר כעשרים. דמארי מסכם
אתו שיודיע ברמקול של המסגד שאין תפילה, יעבור מבית לבית ויביא
אדם אדם למסגד. התפילה מתקיימת. המואזין אומר תודה. כל יום. כל
פגישה.

אני בעמדה. לילה. משה מפקד השלישיה שיצאה לסיור. לפתע צעקות.
דמארי מזעיק תגבורת בקשר. סוף הארוע: משה מספר: שמענו צעקות של
אישה מתוך בית. פרצנו פנימה. רעולי פנים מהפתח  היכו  אותה
מכות רצח עם אלות. ראו אותנו וברחו. לא הספקנו לירות.
משה מזועזע. הבן שלה, בן חמש, חיבק לו את הרגל ובכה שלא ילך.
שישאר לשמור עליו. הבן של משה באותו גיל. הוא לא מצליח להרדם
כל הלילה.

חודש מילואים בכפר שנודע בעוינותו: אבן אחת לא נזרקה. ארוע
ביטחוני אחד לא היה. כל יציאה המוצב היינו זוכים לברכות שלום
ואיחולי בריאות. אפילו ישראלה נהייתה חברה שלנו והיתה מלווה
אותנו בסיורים בקביעות...