אורן הגיע אלינו בכיתה ג'. המורה הציגה אותו בפנינו והושיבה
אותו ליד שמעיה, בשולחן הקדמי, קרוב אליה. ילד יפה היה אורן.
גבוה מרובינו, עם ראש גדול ועם עיניים וסגנון דיבור של זקנים.
הוא השתמש במילים של ספרים שהיו זרות לאוזנינו ונעל סנדלים עם
גרביים. הוא היה שונה ומוזר ואנחנו התייחסנו אליו בבוז, הצקנו
לו בלי הרף ולא קיבלנו אותו כאחד מאיתנו.
כנהוג בקיבוץ, "אומץ" אורן על ידי משפחתו של אחד מחבריו לכיתה,
על ידי משפחתו של שמעיה. בימים ההם היו הילדים חיים ביחד ב"בית
הילדים" ומבקרים את הוריהם בביתם רק מארבע אחר הצהריים עד
הערב, עת חזרו לישון בבית הילדים.
בכל יום אחר הצהריים היה אורן מתלווה לשמעיה בדרכו אל בית
הוריו. ההסדר הזה לא מצא חן בעיניו והוא התעלה על כולנו
בהתעללויותיו והצקותיו לאורן.
בידודו של אורן נמשך חודשים לא מעטים, למרות מאמציו להידמות
לנו בסגנון דיבורו ובלבושו. הוא היה זר ומוזר בעינינו, אורח לא
רצוי מכוכב אחר, שיש להקשות עליו את החיים ומותר ואף חובה
להתעלל בו.
בחופשות נהגנו לשוטט ברחבי הקיבוץ, ללא השגחה, כלהקת גורים
המסיירת ובודקת את תחום בית גידולה. התגנבנו למגדל המים
וטיפסנו בסולם שבתוכו עד ראשו. שוטטנו באיזור הרפת והדיר.
מלאנו את כיסנו בגרעיני חמניות ב"מכון לניקוי זרעים" ואכלנו
אפונים מהעגלות העמוסות בעונת הקציר.
לפעמים שוטטנו סתם כך, ללא מטרה, משוחחים על דא ועל הא, או
מחפשים "מציאות" מעניינות, כגון מגל חלוד, צלחת של מחרשת
"דיסקוס", צינור השקייה נטוש וכיו"ב.
בכל אותם "שיטוטים" היה אורן משתרך מאחורינו, במרחק סביר, כזה
שלא ייחשד שהוא אחד מאיתנו.
באחד הימים שוטטנו באיזור המתבן ואורן, שחיפש דרך להרשימנו,
החל לטפס על חבילות החציר שהונחו זו על גבי זו והתרוממו לגובה
של בניין בן שתי קומות לפחות.
תוך שהוא נעזר בחבלים, המשיך אורן לטפס עד שהגיע לחבילה
העליונה ונעלם ברווח הצר שבינה לבין גג המתבן.
לאחר זמן מה הציץ ראשו מלמעלה וחיוך רחב נמתח על פניו. ידו
הושטה קדימה ושיחררה חפץ לבן וסגלגל, שצנח ממרום ערימת החציר
במהירות הולכת וגוברת, עד שהתרסק במרכז פדחתו של שמעיה. נחלים
של נוזל רירי וצהוב גלשו על פניו של שמעיה ההמום והוא פרץ
בבכי.
אחר כך התברר, שכשהגיע אורן למעלה, הבהיל מרבצה תרנגולת שדגרה
על ביציה. באחת מהן השתמש אורן כ"פצצה" על מנת לשובב את לבנו,
מבלי שהעלה בדעתו שהיא תפגע באחד מאיתנו.
למראה ראשו זב הביצה של שמעיה נמחק החיוך מעל פניו של אורן
ופניו נעלמו מעינינו. זמן רב נשאר אורן במקומו, ורק כשהתחיל
להחשיך העז לרדת מ"מגדל החציר" ולחזור בגניבה ל"בית הילדים".
כשנכנס לחדרו ונשכב על מיטתו ניגש אליו יודל'ה, שהיה המנהיג של
חבורתנו, ושיתף אותו בתיאורו המשעשע על שמעיה כשהביצה התפוצצה
על ראשו. לאט לאט התקרבנו כולנו, כל אחד הוסיף לסיפור הערה
משלו וכולנו ביחד צחקנו עד דמעות.
מאותו יום ראינו באורן אחד משלנו והתייחסנו אליו בכבוד מיוחד,
בגלל יכולת הטיפוס המופלאה שהפגין ובמיוחד לנוכח מבצע הטלת
הביצה ממרום חבילות החציר ולפגיעה המושלמת בראשו של שמעיה.
גם שמעיה הצטרף לחבורה, קיבל את אורן כאחד מאיתנו, ואף חש
גאווה על עלילות "אחיו המאומץ", למרות שמאותו יום דבק בו
הכינוי "ראש-ביצה" שליווה אותו כל שנות ילדותו ונעוריו.
"שנתיים אחרי שהגעתי ללונג איילנד פגשתי את ד"ר מרקוביץ'
במנהטן, באמצע השדרה החמישית", המשיך שמעיה, "אולי אתה זוכר
אותו. אורן מרקוביץ'. היה אצלנו שש שנים, עד התיכון". הנהנתי
בראשי לאישור. "מאז אנחנו נפגשים בכל שנה, בחול המועד סוכות,
לארוחת בוקר במסעדה כשרה ברחוב 21. אוכלים ארוחת בוקר כמו
אצלנו כאן: ביצה מקושקשת, סלט, לחמניה עם חמאה. אחר כך, על כוס
קפה, אנחנו יושבים שעה ארוכה ומעלים זיכרונות מהקיבוץ".
"הוא פלסטיקאי מצליח במנהטן. מאוד עסוק. אין לו זמן ליותר
ממפגש אחד בשנה. בחול המועד סוכות הוא לא עובד ואז הוא יכול
להיפגש אתי".
נזכרתי שהאירוע בגינו זכה שמעיה לכינוי "ראש ביצה" היה בחול
המועד סוכות. תהיתי האם ואיך השפיע האירוע על שני גיבוריו: בעל
חנות כלי העבודה מלונג איילנד והפלסטיקאי המצליח ממנהטן, שגלו
מארצם.
למעלה מ-30 שנה מאז עזב שמעיה את הארץ והשתכן בלונג איילנד.
מאז הגיע לארץ רק פעמיים: לפני 10 שנים, במות אביו, ואתמול,
כשנקבר אחיו הבכור. כשסיימנו את שיחתנו איחלתי לו "להתראות
בשמחות" והבעתי תקוותי שבפעם הבאה לא המוות יהיה סיבת ביקורו.
מאי 2005 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.