לילה. אי שם בגבולה הצפוני של מדינת ישראל. אנחנו במרדף. חשש
לחדירה ודאית. ריח של זיעה באוויר, וקולות התנשפות וגרירת
רגליים. אין זמן לחשוב על מצוקות אישיות, על הכאב ברגליים, על
האוויר החסר לנשימה. רק על בטחון הישובים הסמוכים. ממכשיר הקשר
נשמע קולו של המג"ד. קר רוח, מקצועי, נוסך ביטחון. בימים
רגילים הוא עמל על עבודת הדוקטורט שלו. הלילה כולנו עושים
דוקטורט בציונות.
לפני כחצי שעה גילה הגשש שלנו את העקבות החשודות. עכשיו אנו
ממהרים להיות אלה שימנעו את הפיגוע. שועטים קדימה. השביל נגמר,
ואנו על כתף הר קטנה מעל לואדי. גדי, המ"פ, מתאם בקשר עניינים.
לפתע נשמע מן הואדי קול דרדור אבנים חזק. כולנו נשכבים. אנחנו
בטוחים שעלינו עליהם.
גדי נותן הוראה ברורה ומסודרת: הוא מזמין פצצת תאורה, ואיך
שהתאורה נפתחת קמים ויורדים לתוך הואדי. לא פותחים באש
ראשונים, אלא רק אם יורים עלינו.
המחשבות בראשי מציקות. מה פתאום לרדת לואדי?  אנחנו?  אני?
הרי יש שם מחבלים. שיוריד קודם ארטילריה. שיקרא לחיל אוויר.
שיזמין סיירת. אני לא רוצה למות עכשיו. יש לי עוד כמה עניינים
לסדר.
זהו. החלטתי. אם הוא כזה מטורף, שיסתער לו לבד. אני נשאר כאן,
מאחורי האבן החמה, הבטוחה,  המגוננת. לא קם. ל א  ק ם !!!
התאורה נפתחת. גדי צועק: אחרי קדימה הסתער. כולם קמים. גם אני.
כמו ילד טוב, קם וגולש לואדי תוך הקפדה על יישור קו. מתחתנו,
בואדי, לאור פצצת התאורה, מנתקת מגע במהירות משפחת החזירים
שדרדרה את האבנים. כ 15 פרטים לערך.

והידיד הותיק, הפחד, מנתק מגע גם הוא. עד הפעם הבאה...