הייתי כלואה בין גבולות האין-אונים שלי -
מתוק ומדבק כמו
פיהוקים של 3 בלילה, כמו
אצבעותיך הזוחלות בעייפות על עורפי השמוט,
כמו איזה חיוך המתמסר
בין כוסות הקפה שעל השולחן
לבין מבטינו. (ודווקא רציתי
להשמט אחורנית,
להיחזק בידיך בעיניים עצומות
כאילו איני יודעת
כי אצבעותיך מטיילות, מטיילות
- כמו לא עורי הוא זה, כאילו
תחושת אצבעותיך היא התופרת אותו מעליי.)

אך גם אז נותרתי כבולה בין גבול אחד לשני.
האין-אונים הלך והחמיץ, ואני
החמצתי גם;
למשל, את הרגע בו יכולתי
לקום וללכת, או
להשתמש במלות שלילה כאלה ואחרות:
מילותיי נתלו עייפות משפתיי
והתאדו טרם הגיעו לאוזניך.
אכן החזקתני בידיך כיאות, אכן
עצמתי עיניי,
אך עורי ידע את התופר בו.

(חשבתי, אולי נשמטתי
בכוח רב מדי,
אולי לא נשמטתי כלל. חשבתי
- הרי אתה הוא זה ששמט אותי
מדוע אני כבולה למבטיך?)

אצבעותיך זוחלות מבלי משים
על צווארי המורכן.
אין-אונים מריר
נלגם לאט ובאורך רוח
כמו קפה שחור.