אחת בצהריים נוסעת בלי מטרה
הייתי חייבת לצאת קצת מהבית,
אבל אין לי לאן אז אני סתם.
אתמול היא ביקשה שאלך.
שלא אתקשר יותר.
שאעלם לה מהחיים.
ואחרי קור של בדידות ומילים רעות,
עדיין רציתי לנשום אותה.
שוב מתקשרת אליה,
פעם שמינית היום.
ואין סיכוי שהיא תענה.

לנסוע בצ'ק פוסט על גשר,
שלום חנוך והקול הסקסי שלו
לצלול בלי לחשוב יותר מידי.
הייתי מקבלת פרס על ספונטניות היא הייתה אומרת
ושמונה שיחות שלא נענו לא יקבלו מענה.
ילד מבוהל, רעש, הכל מרוח מולי כמו בצבעי מים.
אפילו למות לא מצליח לי
חגורת בטיחות מטופשת,
אפילו למות.

עכשיו נשארתי לבד, והדבר היחיד שעשה לי טוב
מתקשרת פתאום
אולי הבלאגן היה בכל זאת משתלם בשביל לשמוע אותה.
היא שמעה והיא שמחה שאני בסדר וזהו היא מנתקת.

אני שונאת אותה
אבל לא מצליחה להירפא ממנה.
ואפילו הדמעות כואבות.
היא הייתה אומרת שאני אלופת ישראל בדיכאונות.
והייתי אומרת לה כמה היא חשובה לי,
וכמה הריח שלה לא יוצא לי מהראש
והנעימות שלה. כמה היא נעימה.
והייתי מבקשת שלא תשאיר אותי לבד יותר.

לפחות שתבוא לבקר.