מלי חשבה ש-מיכה שיכור, או שעישן גראס, או שהתמסטל מאחד מספרי
הפילוסופיה שהוא קורא בספרייה. היא ישבה על מדרגות חדרה וקראה
את אחד הספרים של רם אורן והייתה מודעת לכך שהיא מאמצת את
עיניה יותר ויותר ככל שהשמש ירדה במערב, אבל ערב הקיץ היה נעים
והרוח הקלה והחמימה נתנה לה תחושה, עמומה אמנם אך עדיין שם, של
חופש, ניקיון נפש ושלווה. בחדר שלה יהיה סגור ובודד, וזו
תפאורה עלובה לעומת החצר המרוצפת עם השיחים בפינות המבנים
שמסביב, וריח של עלים ירוקים ורעננים וריח האדמה. תמיד היא
חשבה שלאדמה יש ריח, שהוא כה מרומז ועם זאת עשיר, והוא גורם לך
לחוש תחושה של שייכות לחיים, השלמה עם היותך בעל גוף פיזי, אבל
גם הכרה בקיום הנשמה. משהו אומר לך שיש לך קשר לאדמה, כי אחרי
הכול הגוף נוצר מאדמה ואליה ישוב, אבל לא האדמה היא ביתך, אלא
החלל הקוסמי שממנו הנשמה שותה ואליו תעוף עם מותו של הגוף.

כש-מיכה נכנס לגבולות החצר (שנראתה כמו כיכר קטנה, אבל כולם
התעקשו לקרוא לה חצר.) הוא הלך בהילוך מרושל, ראש מתנודד
ועיניים מזוגגות, כאילו אין לו קשר אמיתי אל המציאות שהוא חי
בה. כאילו דחפו לראשו איזו מוזה מבולגנת וסהרורית שאומרת לו
שהוא תקוע במעין אזור דמדומים שנקרא "חיים". אין דלת יציאה,
ודלת הכניסה נמצאת רחוק מידי באיזה זיון של הוריו שנעלם בעבר,
במכונית חונה או בתא שירותים של פאב. הוא ישב על במת האבן
בשולי החצר שעלייה היה מבנה ישן שהכיל ארבעה חדרים ושתי
מקלחות, (אחד מהחדרים היה המשרד.) הביט בשקיעה בפליאה משועשעת,
והדליק סיגריה. נשען אחורה על אחד ממוטות הברזל העבים ששימשו
תמיכה לסככה שמעליו.

מיכה הבין מתוך ספר משהו שיכול לעודד אותך, או לגרום לך לשקוע
לדיכאון שאולי יתקהה עם הזמן, אבל תמיד ישאיר בך פצע מוגלתי
בנשמה. הספר ("שיחות עם אלוהים" מאת ניל דונלד וולש.) הכיל
רעיון שנועד לעודד, אבל גרם למיכה לאבד כל נקודת מבט על
המציאות שהייתה לו קודם. קודם כל הספר אמר שהגרעין של האדם,
הנשמה, לא מתה אף פעם. היא תתגלגל לנצח. (הספר לא אמר במפורש
שהגלגול הוא רק בבני אדם, ולא בבעלי חיים. זו הייתה נקודה
סתומה בספר.) ועוד דבר: אלוהים אדיש מטבעו לסבלם של בני האדם
על כדור הארץ כי "גם ככה כשהם ימותו הם יחזרו אליי. מה זה משנה
מה קורה להם שם." כך הוא הבין שהמוות הוא הבית, והחיים הם טיול
בפארק שעשועים לא נחמד במיוחד. מיכה יצטרך לטייל בפארק כמה
עשרות שנים בכל פעם שייוולד, והוא שנא פארקים, הוא רצה להיות
בבית לנצח. המחשבה שהוא ייאלץ לחיות לנצח בגלגולים שונים
הכעיסה אותו. המחשבה שאת הגוף הזה שלו הוא ייאלץ לסחוב כל
חייו, וכשייפתר ממנו סוף-סוף ייאלץ ללבוש גוף חדש, דיכאה אותו.
כל הפילוסופיה הזו שהוא הלעיט בה את מוחו התמצתה במשפט אחד:
החיים חרא ואי-אפשר להיפתר מהם.

לכן, בעוד מלי מגניבה מבטים אליו, הוא בחן את העולם בפעם
הראשונה לא כמשכן ארעי, אלא כמשכן קבע בו יהיה לנצח. הספר
הבטיח לו שבין רגע המוות לרגע היווצרותו ברחם הוא יבין שהקיום
בגוף פיזי הכרחי, ואפילו משעשע. אבל כל עוד הוא נמצא בגוף
פיזי, כפוף לגחמותיו של מוחו עליו לא תמיד הצליח לשלוט, זה
נראה לו כבדיחה חולנית של אלוהים, והוא היה חייב לבטא זאת בקול
כדי לגבש את נקודת המבט החדשה הזו על העולם.

מלי, שניסתה שוב להתרכז בספר בעוד חלק עולם זה החל להחשיך,
הרימה שוב את מבטה אליו כששמעה אותו ממלמל לעצמו. היא לא
הצליחה בהתחלה להבין את המילים שנשמעו לה כהברות חסרות פשר של
שיכור, אבל לאט לאט ההברות לבשו צורת משמעות שחזרה על עצמה שוב
ושוב: "אלוהים, אתה בסך הכול ילד קטן."

החשכה שהלכה והתפשטה והקללות של אביה על שנאלץ להרכיב משקפיים
כל פעם שהוא צריך לקרוא משהו על דף נייר, גרמו לה לסגור את
הספר ולגשת אל מיכה. כשהיו לה רגשי אובדן בבית, אימא שלה תמיד
הצליחה להראות לה את הדרך למציאות השפויה במילים פשוטות וחדות.
זה מה שהיא התכוונה לעשות עם מיכה. מיכה הביט עלייה בעודה
מתקרבת. הפעמים שבחורה כלשהי רצתה בקרבתו היו כל-כך מועטות, עד
שלא זכר אותם. הם נבלעו בגבם של בחורות מתרחקות, כשם שאור
הכוכבים נבלע באור השמש. הוא התייחס תמיד ליופייה של מלי
כ-מובן מאליו משום שיופייה של מלי לא היה מודע לעצמו. אבל כך,
כשהיא מתנתקת מהנקודה בה ישבה ופונה אליו ללא סיבה נראית לעין,
הוא הביט בה כדרך שאדם מביט על בת זוג אוהבת. כך, כשהיא שלו
ולו לרגע, היא נראתה יפיפייה.

היא ישבה לידו, הספר בין ידיה, וניסתה ללכוד את עיניו. מבטו
נדד בחלל במין עקשנות שקטה, והוא פלט "מה." עייף כשהוא זורק את
הפילטר ומדליק "טיים" חדש.
"ספרי הפילוסופיה רק משגעים אותך." היא אמרה. היא ניסתה לקרוא
פעם את ניטשה והסחרחורת שחשה אחרי עמוד אחד גרמה לה לסגור את
הספר ולהחליט שאת הפילוסופיה שלה היא תעצב בעצמה במשך חייה.
"המוח שלי עושה בעיות." פלט מיכה.
"ואתה עוזר לו בזה." אמרה.
"לעולם לא אהיה מאושר באמת."
"ככה זה."
"איך את חושבת נוצרה הנשמה?" הוא שאל.
היא ידעה מה להשיב, את התשובה לזה היא גיבשה לעצמה מזמן. "אני
מאמינה שהנשמות של בני-האדם והחיות הן רסיסים מהנשמה של
אלוהים."
הוא הביט בה. "הגעת לזה בעצמך?"
"כן."
"זה מה שהיה כתוב בספר."
היא זעה בחוסר נוחות. "מיכה, אתה לא צריך ספרים בשביל זה.
התשובה קיימת, אתה רק צריך לשאול את השאלה."
"כמו ששאל זה שכתב."
"כן."
היא הסתכלה עליו כשהוא ממולל את הסיגריה ושואף ממנה ברכות
עקשנית. מילים לא יעשו דבר, היא חשבה. מילים על נושאים רוחניים
הם כמו ניסיונות לצייר רוח. רואים את העלים עפים, את הגבעולים
מתכופפים במשיכות המכחול, את האבק הדק מתעופף סנטימטרים מעל
האדמה, ולא רואים את הרוח עצמה, אבל מבינים שהיא שם.
פתאום, שום דבר לא הכין אותה לזה, הוא ניסה לנשק אותה בכוח על
שפתיה, וידה נורתה בהצלפת סטירה על לחיו. הוא פלט אנחת כאב
והתרחק שוב, מעיף בשתי אצבעות את בדל הסיגריה לחצר המרוצפת.
"בסדר. לא כאב." הוא אמר, והיא חשה כאב על הזלזול בה ורחמים
עליו. הוא קם והחל ללכת לעבר חדרו. היא קראה אחריו שיתאפס על
עצמו. שלא ישגע את עצמו עם זיוני השכל בספרים. אבל הוא התעלם
ממנה כאילו בכלל לא שמע. רק נכנס לחדר, חסם את החלון שפונה
אליה בווילון, והיא שמעה את הצלילים של "נירוונה אנפלאגד"
עולים בווליום גבוה, רכים ואפלים כאילו הוקלטו בבית קברות.
החושך כבר העמיק. היא הביטה בכף היד שסטרה למיכה וליטפה בה את
לחיה. כך, חשבה, היה צריך לגעת בה.