את כל הדברים שראיתי בעיניים שלי. ואת כל הדברים שמעתי
באוזניים שלי. אך בכל זאת הכל נראה בעיניי כטירוף, ואילו מישהו
היה מספר לי על כך איני הייתי מאמין לו, ולו לרגע.
לכן במחשבותיי הן. כמו סרט, ולי היא השליטה המלאה על ההקרנה.
אני מריץ את אותן בראשי, הלוך חזור. ורק פלשים:
חול של ים.
צחוק של ילד ברקע, ילדה בעלת שיער זהוב, אימא, אבא. בן. שתי
בנות. מים. שמיים שנצבעים בצבעי סגול, כתום, כחול, ורוד. והכל
צמרירי ורך. והכל מעורפל.
ולפתע פיצוץ!
החול נצבע בדם, צחוקו של הילד נפסק, הגלים ממשיכים ללטף את
החוף.
ורק ילדה בעלת שיער זהוב בורחת משם.


הבטתי על מסך הטלוויזיה, לידי רונית שטופת דמעות.
"אני לא מאמינה..." היא משכה את אפה "ככה היא מתה..." רונית
ניגבה את דמעותיה בשרוול חולצתה.
"את רצית משהו עצוב." התגוננתי, הסרט המלוקק לא גרם לצנרת שלי
להשתחרר. רונית אומרת שזה פאק, שבטח זה קשור לאיזה טראומת
ילדות. אני לא יודע, את מה להאשים.
"להכין לך תה..?" שאלתי אותה בתקווה שהיא תצא מהדיכי המטומטם
"לא..." היא ניגבה את אפה האדום בחולצתה.
"זה סתם.... זה בסה"כ סרט." אמרתי תוך כדי שאני מנסה לתפוס את
לחייה.
"זה לא רק סרט!" היא קפצה על רגליה. שיערה היה פרוע וחסר
צורה.
"זה הרבה מעבר, ואם אתה לא מסוגל להבין מה הוא אומר אז אתה
בעצמך סתם!" כמו ילדה קטנה היא צעקה עלי. כל כך יפה הילדה הזאת
שלי.
היא עמדה שם מתוחה, הדמעות עוד לא התייבשו מעייניה, ושיערה
הפרוע מחייך עלי. כל כך רציתי לעטוף אותה באותו רגע באין סוף
אהבה. היא כזאת מתוקה. אבל בחיים אני לא אפגין אהבה.
הצחיק אותי שהיא עושה מסרט מלוקק כזה סיפור, לא יכולתי להפסיק
את צחוקי המתגלגל עד שאוזני קפצו למשמע הדלת הנטרקת.
"אידיוט, מטומטם." פתחתי את חדר השינה שלה. והיא אורזת...
"מה? פרח קטן שלי לא התכוונתי." ניסיתי לנחם אותה, אך היא
כמרוקאית המלקה את בנה ובכל הצלפה אומרת מילת אשמה.
"איך..." נזרקו מכנסיים לתוך התיק "אני" החזייה שלה עפה גם
"נשארתי בבית הזה כל הזמן הזה?" היא תלשה את ערמת התחתונים
מהמגירה וזרקה את כולם יחדיו.
"זה סה"כ הכל סרט!" אני מנסה להגיד. אך שוב נטרקה לה הדלת ואני
בחדר והיא כבר בגינה.
"פרח, מה את עושה?" נגנבתי מעצם הרעיון שהיא עוזבת בגלל איזה
סרט.
"פרח, חכי דקה!" אך היא צועדת על השביל בפיז'מה שלה יחפה,
ובידה תיק.
"אין אוטובוסים בשעות כאלה? לאן את מתכוונת ללכת ככה?!" שקט,
אפילו את הצעדים שלה אי אפשר לשמוע, רק הצרחות שלי והד שעונה
לי 'ככה'.
"אין לך כסף. אין לך שקל! את תמותי שם לבד." אך היא ממשיכה.
"נו רונית...." ניסיתי להפסיק במרדף החסר סיכוי הזה, רציתי
להיכנס הביתה ולברוח מהכל, כולן הולכות ככה או אחרת, אחת אחרי
השניה.
כולן מנסות לנתח לי ת'מוח 'זה ככה זה אחרת' .
לא יכולתי. רציתי כל כך רציתי.
"בבקשה אני אספר הכל!" המילים נפלטו מפי, היא עצרה את הליכתה
והסתובבה עלי.
השפלתי את מבטי.
"מבטיח." היא שוב התחילה לבכות.
"לא, פרח אני לא יכול לעשות את זה תביני, אני אוהב אותך." מבלי
להתייחס להצהרת הרגשות שלי בפומבי.
"לך תזדיין!" היא הסתובבה והמשיכה ללכת.
"אני שונאת אותך, מהיום שנולדתי אני שנאתי אותך. אתה רק כספומט
בשבילי."

חזרתי הביתה מושפל.
הבית כאילו כמו בסרט, שקט כזה, אפל, וגופתה של גיבורת הסיפור
מונחת על המיטה.
גם היא הלכה.
זה כבר שלוש נשים, וגבר.
והבית, ממש כמו בסרט, שקט מלאה בפחד ואימה.
הוצאתי את הקלטת וידיאו וניפצתי אותה על הרצפה, ושוב תמונות
רצות במוחי.
ואין לי יותר אישה, ואין לי ילד, ואין לי כבר אף ילדה.
ועכשיו גם איבדתי ילדה בעלת שיער פרוע וזהוב שממני ברחה.