[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא הביט בשעון. אחת ועשרה. התלבט אם כדאי להכנס עכשיו, והחליט
להמתין עוד משך סיגריה אחת. החזיק את אצבעותיו לפני פיו, מרחיק
אותן ומקרב, מדמה לעצמו מקסם עשן עולה מהן. חמש דקות. עכשיו
אפשר להכנס.

העמיס את השק על גבו, והוציא מכיסו את היהלום שהביא לצורך
העניין, חורץ חור עגול ויפה בחלון, ופותח אותו מבפנים. הזדחל
פנימה, ומיד ניגש לבדוק את ערנותם של שוכני הבית. הכל שקועים
בשינה עמוקה, ללא ריצודי עיניים מהירים. יפה, הוא יוכל לבצע את
מלאכתו בקלות הערב.

ניגש אל מיטתה, והסתכל עליה. היא שכבה על גבה, גפיה רפויות,
פיה פתוח מעט, רופס. קשה להאמין כמה כשרונית האשה הזו השוכבת
מולו. היא נראית כל כך.. סתמית בשנתה. הוא המשיך להסתכל בה
במשך מספר דקות, מתעכב על הנשימות המדודות, וחמוקי הגוף
החבויים מתחת לציפה המכסה. היא אכן אחת הנשים הסקסיות ביותר
שראה בימי חייו.

תוכה כברה, חייך לעצמו, ופתח את השק, מתכונן לבצע את זממו.

אבל כשהתקרב אל ראשה, הרגיש קנה אקדח קר נדחף אל צלעותיו.
"תרים ידים, ותשאיר אותן באויר". מיהר לציית, חייו חשובים לו
לפתע, מרגע שנוכח בסיכוי לקיצורם. "תסביר, מיד, מה אתה עושה
פה?" דרשה בלחש.

"אני סתם" מלמל. ואז נאחז בתרוץ קלוש, ומיהר לחייך לעצמו "אני
פורץ, אני פורץ. באתי לגנוב משהו מהבית שלך". היא הפנתה אליו
את פניה, אך הוא לא יכל לראות את פרצופה באור המועט שעלה מן
החלון.

"שקרן" פסקה, ודחפה את האקדח חזק יותר אל בטנו, מביאה דמעות
כאב לעיניו. "תתחיל לפלוט, או שאני אפרוץ בצווחות, וכולם יראו
אותך".

"לא, לא, אל תצרחי בבקשה. אני אספר הכל" נבהל. מאיפה יתחיל?
אולי מהתחביב הקודם שלו כהאקר? תחביב שבו למד לפרוץ כמעט לכל
מקום. והרי אנשים ומחשבים דומים נורא זה לזה. לסיסמאות שאנשים
בוחרים לעצמם, יש הגיון פנימי משלהן. חלקם בוחרים שמות בני
ביתם, חלקם בוחרים רצף קל לזכרון על המקלדת. כל כך קל היה לו
לפרוץ. מעט מידע מוקדם על בעל הסיסמה, והסיסמה הפכה לסיסמית.
כך נהג לקרוא לשלל הסיסמאות שהצליח לפרוץ והוסיף למאגר
ברשותו.

ואז הגיעו אליו לקוחות פרטיים. תפרוץ לי לכאן, תפרוץ לי לשם.
בתחילה סירב, הרי זה לא לכבודו, ונוגד את דיברות ההאקרים. אך
ערימת המזומנים שהלכה וגבהה על השולחן למולו שכנעה אותו לבסוף.
כך יצר לעצמו שם של מומחה שאין מנעול העומד בפניו. שמעו עבר
מפה לאוזן, בין מביני עניין כבדי כיסים. ואז הגיעו גם לקוחות
מסוג אחר.

אנחנו צריכים שתפרוץ לראשה של האשה, אמרו לו. והוא נבהל תחילה,
אך גילה שבעצם התחביב הקודם שלו הכין אותו בצורה מושלמת לפריצה
כזו. כל אדם נוהג בזכרונותיו במשנה זהירות, כך הוא חושב, מחביא
אותם תחת מעטה סודיות כבד, נעולים בצופן.

ריח מרפרף, טעם נישא ברוח, קולו של אדם אהוב, מציתים בו פתאום
את האהבות הנושנות. ואז הכל נשפך אל המודע, והוא חווה שוב את
שעבר אז.

הפורץ החזיק לעצמו אוסף של ריחות מסונתזים. ריח חרובים מלילות
אפופי אהבה, ריח לחם של בית אבא, ריח זבל פרות וניחוח חציר של
ילדות, ריח גוויה נרקבת מעופשת מימי מלחמה. כולם תחת ידיו היו,
וסייעו לו בפענוח סודות מוחותיהם של המנעולים, כך קרא להם בינו
לבין עצמו.

כל המנעולים היו כה פשוטים, עד שהגיע אל הפלדלת. המשוררת שלו.
התאהב בה מהרגע הראשון, אולי בגלל האתגר, אולי בגלל התמורה
שזכה לה. עד שהצליח לפענח אותה לקח הרבה זמן, הרבה יותר
מהרגיל. הלקוח שלו כבר החל להתלונן, להשמיץ, להטיל ספק ביכולת
עמידתו במשימה.

כה מאושר היה הפורץ ביום בו חדר לראשונה אל מוחה, והתחיל לאסוף
משם את השירים. פרפרים מרחפים, ענני ורוד ואפור מתוך סערות
ברקים. מוקסם עמד והתבונן אל המידע המצטבר בתוך ידיו. הוא לא
יכל להתאפק, והותיר מעט ממנו אצלו. מעשר, בטרם יעביר את הסחורה
המבוקשת אל הלקוח.

והלקוח פרסם ופרסם. שירי אהבה רכים, שירי זעם וחימה, שירי יאוש
ובדידות. משוררת מופלאה היא הייתה, והפורץ לקח ממנה את הטובים
בלבד. ומבין הטובים, ברר את הטובים ביותר, ואותם שמר לעצמו.
מביט בהם לילה לילה, מעלעל בעדינות ביצירות מוחה המדהימות אותו
בכל פעם מחדש. דרך המלים המופלאות שלה התאהב בה. כבשה אותו ללא
ידיעתה אפילו.

אבל הלקוח התחיל להיות גרגרן, והפורץ נאלץ לבקר אותה כמעט מדי
לילה, כדי לספק את הביקוש. עד הלילה הזה. ומה יוכל לספר לה
כעת? "אני לוקח ממך את הרעיונות שלך, את השירים שלך, את היצירה
שלך" מלמל מושפל.

היא הביטה בו, האיבה הופכת לאימה, וממנה לצער עמוק. ואז היא
החלה לבכות, והוא בכה איתה, על צער העולם, על מה שנאלץ לעשות
לה, על מצפונו שייסר אותו. וכשסיים לבכות, ומחה את דמעותיו,
נותר ממנה רק אקדח, ושלולית קטנה של דמעות.

בלי היצירה, היא נותרה חלולה.

הוא חזר לביתו בשק ריק, וערך שוב למולו את שיריה, מעלעל בהם
שוב ושוב, במיטב שבמיטב, בדובדבנים המובחרים. לולא אצר את
שיריה לא היה נותר ממנה מאום.

הוא מציל האמנות, חשב לעצמו, והחל שוב לבכות.

(ספטמבר 2000)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלי התלוננה
שהיא לא יכולה
לקרוא במה חדשה
כשהיא מוצצת, אז
שלחתי אותה
להביא וזלין.


החבר של שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/10/00 18:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה